דפנה מקובסקי – עיסוקים רבים והכל בסדר

דפנה מקובסקי היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה, ואחרי הרבה שנות עבודה מגוונות מבחינת תחומי העיסוק והאחריות בשנה האחרונה היא מנהלת את מתי"א (מרכז תמיכה ישובי אזורי), המשרת 8 רשויות מקומיות . בנוסף על זה דפנה יוזמת ומנהלת בהתנדבות פרויקטים קהילתיים ארוכי טווח ואחריות בישוב נווה דניאל. בחדר העבודה שלה יש עוד עמדת מחשב ושולחן ישיבות ואין סוף לוחות ואביזרים אחרים לארגון וסדר

דפנה, אני פניתי אליך בבקשה שתשתתפי ותשתפי בבלוג היות ואנחנו מכירות הרבה שנים ותמיד את גם עובדת מסורה מחויבות ולומדת משהו שקשור למקצוע, את לוקחת ברצינות גם את התפקיד של אמא-בת- בת זוג-אחות- סבתא ובנוסף על זה  תמיד את מחזיקה ומובילה איזה שהוא פרויקט או תפקיד בקהילה. ביקשתי ממך לשתף כדי לנסות ולהבין 'איך את עושה את זה' ואולי גם 'למה'. יש לי השערה שכמו בסיפורי מקצוע אחרים המתפרסמים בבלוג השיתוף שלך יביא אנשים, בנוסף על ההכרות איתך, גם לבחון ולברר משהו בסיפור העצמי שלהם.  

דפנה, אני באמת רוצה להבין 'איך את עושה את זה' ובעיקר 'למה את עושה את זה'. אבל נראה לי שבמקרה שלך ובנושא הספציפי הזה כדי להתחיל מסודר. מהי הקרירה הראשונה שלך? במה את עובדת?

למדתי ועבדתי שנים כמרפאה בעיסוק, וזו גם הזהות המקצועית שלי. מיד בתום הלימודים, לפני יותר מ 25 שנים, התחלתי לעבוד בבתי ספר של חינוך מיוחד בירושלים ובבתי ספר 'רגילים' באזור אפרת וגוש עציון. טיפלתי בילדים עם עיכוב התפתחותי, קשיי כתיבה וויסות חושי.

במהלך השנים מילאתי בנוסף תפקידי ריכוז– רכזת תקשוב, רכזת סייעות ובמשך 5 שנים הייתי סגנית מנהלת המתי"א. כל אלה הרחיבו אצלי את הראיה המערכתית והניהולית והביאו לכך שבשנה האחרונה קיבלתי על עצמי את ניהול המתי"א, שזהו גוף של משרד החינוך שנותן שירותים, פיתוח וליווי מקצועי לחינוך המיוחד – גנים וכיתות מקדמות (=כיתות "קטנות" בלשון העם).

אנחנו מכירות הרבה שנים ואני יודעת שיש לך גם 'קרירה שניה' מכובדת. בקרירה שניה אני מתכוונת ל'חיים' שיש רצון וגם צורך לתחזק. אני מתכוונת לילדים, הורים, בן זוג, אחיות וחברים. מוכנה לתת סקירה קצרה של החבורה?

אני נשואה לעמי, עו"ד. יש לנו 6 ילדים ו- 2 נכדים .הבן הגדול בן 28 והצעיר בן 14. באמצע השבוע גרים בבית רק שני הצעירים שלומדים בתיכון. בסופי שבוע מגיעים גם האחרים – החייל, הנשואים והנכדים. אנחנו גרים בנווה דניאל הרבה שנים ואוהבים את הקהילה ומשקיעים בה רבות.

אני מנסה לכנות את 'העבודה' כמשמרת הראשונה, את ה'חיים' כמשמרת השניה, ואת הפעולות שאת משקיעה בהן, מתוך בחירה, זמן-אנרגיה-משאבים כמשמרת השלישית. מה את עושה בנוסף לעבודה ולחיים? מה זה אומר? מה זה דורש ממך?

אני לא בטוחה שאני מבינה או מתחברת להמשגה שאת עושה בין העיסוקים השונים. מאז ומעולם עשיתי דברים מעבר לשעות העבודה. התנדבות, עבודה נוספת, לימודים. מאז שנולדו הילדים תמיד למדתי משהו בשעות הערב או ביום החופשי. התנדבתי בועד הורים במעון, בגן, בבית הספר. לועדת חינוך בישוב, לגמ"ח, לצוות צח"י ולעמותות שהאמנתי בהן.

כשאני חושבת על זה אולי דווקא בגלל שהייתי צריכה לג'נגל בין הבית לעבודה הרגשתי צורך גם 'להתאוורר' ולהיטען. אולי הפעולות הנוספות הן ה'אויר'. כשיש ל'זה' שם ומטרה טובה יותר קל 'לקבל' אותו.

אני חושבת שאני מבינה ומכירה אישית את הפעמים בהם הוספתי עוד משהו לדברים שאני עושה והרגשתי 'אויר'. תגידי, ממתי זה התחיל אצלך? ממתי הוספת על העבודה והבית גם פעולות ופעילויות אחרות? 

לא יכולה לענות על השאלה הזו. זה היה מאז ומעולם. משהו טבעי שלא היתה שאלה לגביו. אני חושבת שזה קודם כל צורך פנימי למלא את שעות היממה במשהו מועיל וטוב, למען הזולת, החברה והקהילה. נראה לי שנולדתי עם זה. כנראה ש"יורשים" את זה. אבא שלי תמיד היה בפעילות של הקמה והתנדבות – אם זה היה מנין חדש והקמת בית כנסת, מעורבות בהקמת סניף בני עקיבא בשכונה, התנדבות בועד הורים מרכזי ועוד. גם כיום, כגמלאי, הוא עוסק בהתנדבויות קטנות וגדולות בקהילה ובבית הכנסת.

במבט לאחור אני מזהה שאני הולכת על דברים שעושים את החברה והמקום בו אני גרה למקום טוב יותר, בטוח יותר, נעים יותר. בכל שלב היה משהו אחר. הרצון הוא להיטיב ולשפר את הקיים. מיקום לשבת בבית ולקטר על הלא-טוב, בחרתי להיכנס לעובי הקורה ולנסות לשפר מבפנים. 

את בחרת להשקיע בקהילה בה את גרה. למה לדעתך זו הזירה בה בחרת ליזם ולהתנדב?

מבחינתי זה נתפס כ'לעשות לביתי'. הבית שלי רחב יותר מאשר המשפחה הגרעינית ו- 4 הקירות שתוחמים אותנו. כמו שאנחנו מעצבים את הבית לפי טעמנו, כך גם רואה לנכון לעצב את הסביבה בה אני גרה, במובן הרחב יותר.

איך נראה היום יום שלך? את יוצרת או מקפידה על הפרדה בין העיסוקים השונים שלך?

אני מתחילה לעבוד רשמית ב 07:30 בבוקר, אבל באמת כל הזמן הראש בעבודה. לפעמים עניינים של התנדבות נשזרים בשעות העבודה. לעבודה אין שעות מוגבלות וגם להתנדבות אין, אז זה בסדר שיש דיפוזיה כזו לעיתים.  איכשהו אני מצליחה לשלב את הדברים. בצח"י היו לעיתים אירועים באמצע ארוחת שבת שהייתי צריכה לקום ולצאת או להתרחק מהשולחן לבצע משהו. ההרגשה שלי היא שיש פירגון וגיבוי מהמשפחה שגם היא מתנדבת ככל יכולתה. שזה, אגב, הכוח המניע מאחורי העשייה הציבורית.

אבל ההרגשה היא שבדרך כלל אין התנגשויות ממשיות. האתגר שאני חווה הוא בפיצול המחשבה -מרגישה שהמוח עובד בסגנון של אוטוסטרדות ומחלפים. כל הזמן רץ, עובד, מחליף ומשתלב. לפעמים זה ממש מעייף. טוב שיש שבת לנוח.

אני חושבת שאין אדם שמוגדר בדבר אחד – אני גם וגם וגם ובסה"כ אני 'דפנה'. היום לא יכולה לעשות הפרדות. וזה היופי באנשים. לא כל המרפאות בעיסוק אותו הדבר, כמו שלא כל המנהלים. כל אחד מביא את סך כל הניסיונות, הלימודים, המידות, האישיות ועוד וזה יוצר שלם ששונה מרעהו. [הדימוי מזכיר לי יצירות של חנוך פיון. מצורף סרטון מדגים. הרשת מלאה ביצירות שלו ושל אחרים שיצרו בהשראותו ו/או דומה. כיף!]

ועוד דבר – העיסוקים הרבים הם בחירה שלי. הם מגוונים לי את החיים. אני לא משתעממת לרגע. וזו ההנאה הגדולה שלי.

מה את מאחלת לעצמך לעשור הבא? יש משהו שהיית רוצה להגיד לדפנה של 'פעם'?

'לכל זמן ועת לכל חפץ'. כאמא צעירה לילדים קטנטנים בחרתי לעבוד במשרד החינוך, כדי שיהיה לי קל יותר ביומיום ובחופשות. היה חשוב לי שהילדים לא יהיו 'ילדי מפתח'. לקחתי בחשבון שמבחינה כלכלית אני אולי מתפשרת, אבל זה היה שווה. רק בשנה האחרונה, כמנהלת, אני מוצאת את עצמי חוזרת בשעות מאוחרות. אבל היום הילדים פחות זקוקים לנוכחותי בכל שעה . דלתות נסגרות ונפתחות ללא הרף, בלי שבכלל מרגישים. רק כשמסתכלים אחורה במבט רפלקטיבי (הזדמנות להגיד תודה על ההזמנה וההזדמנות) רואים את התהליך ואני מוצאת שהוא היה נכון ומדויק. מקוה שאמשיך לעשות את הדברים המדויקים לי ולסובבים אותי גם בזמנים אחרים.

מחשבות שלי [תמי חלמיש אייזנמן] תוך כדי כתיבה:

• ההמשגה שאני מנסה לעשות של שלוש קרירות לא דיברה אל דפנה, למרות שאני חשבתי שדפנה היא הדוגמא הקלאסית למי שגם עובדת, גם 'מתחזקת' משפחה ו'חיים' וגם מושקעת ומשקיעה רבות בקהילה. דפנה לא חווה את חייה כ'משהו שנוסף על משהו שנוסף על משהו'...מענין. אני מתחילה לחשוב שאני טועה ושרק 'מבחוץ' דברים נראים כתוספת, כאוסף של דברים שפועלים זה לצד זה. מאוד יכול להיות, שכמו שדפנה אומרת היא 'דפנה' שכוללת את הכל. אולי הענין הוא עד כמה ה'אדם' מגוון ומגוון בעיסוקיו.
• דפנה דברה על להתאורר כסיבה לכך שתמיד, גם שכנראה שהכל 'מלא' היא לומדת עוד משהו, עושה עוד דבר חדש. אני חושבת שגם אני תמיד עשיתי דברים שלא חייבים לעשות. נראה לי שאצלי זה לא היה בשביל להתאוורר אלא כי זה גרם לי להרגיש 'בת אדם'. אני חושבת שאצלי להרגיש שיש לי בחירה, לדעת שלא כל הזמן שלי מלא בדברים ש'צריך' מתקשר עם 'חיים'. היו שנים, כשהילדים היו קטנים שנלחמתי כדי להוסיף עוד 'משהו' גדול ולפעמים הזוי לחיים שלי, 'משהו' שאני בוחרת לעשות ושיש לי בו מרחב. במבט לאחור אני מבינה שזה שמר עלי, השאיר אותי 'נושמת'. יש מצב שהיום כשיש לי יותר זמן ופחות מחויבות משפחתית אני פחות 'עושה'. אולי מצאתי דרכים לנשום גם בלי לעשות. הלוואי.
• כמעט כל אורחי הבלוג מספרים שזו חוויה מיוחדת להסתכל אחורה על הסיפור המקצועי ולראות איך הכל מסתדר ומתאים ומדויק. האם אפשר ללמוד ולהירגע מזה כשנמצאים באמצע הדרך?

מה דעתכם? הסיפור של דפנה 'מוכר' ומזכיר לך את עצמך? הסיפור מספר את דפנה שאת מכירה? מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק.

פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד אפשר למצוא בבלוג 'עובדים לטובה' - כאן.

הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.

אפשר למצוא פוסטים דומים בעזרת התגיות: