בשבועות האחרונים כמעט שלא כתבתי בבלוג.
יש סיבות אובייקטיביות לכך שלא כתבתי אבל אני בטוחה שה'אין זמן' מצביע על משהו אחר. כשיצאתי לדרך עם הבלוג הצהרתי על פוסט אחת לשבוע במשך שנה, ואחרי שבעה חודשים התחלתי לזייף.
כל הסיפורים המקצועיים שהוצגו בבלוג נכתבו על בסיס שאלון שמילאו בכתב האנשים שרצו לחלוק ולשתף בדרך שלהם. אני קבלתי את השאלון קראתי אותו כמה פעמים, אח"כ מחקתי את השאלות המקוריות ונשארתי רק עם המילים של בעל.ת הסיפור. הזזתי משפטים ופסקאות. עזבתי. חזרתי קראתי. עזבתי. מחקתי. פרקתי והרכבתי. עזבתי וחזרתי. ובאחת מהפעמים שחזרתי לטקסט – מצאתי סיפור.
שלחתי את הסיפור בחיל וברעדה לבעליו ושאלתי 'האם מוכר?' זו הדרך שלך? כמעט תמיד חזרו עם 'תודה' ועם שיתוף בגילויים חדשים על עצמם דרך האופן בו כתבתי אותם במילים שלהם. עבורי זו היתה מתנה מופלאה. החלומות, האילוצים והבחירות של אחרים ריתקו אותי. כמעט תמיד התאהבתי בנשים ובגברים שבחרו לשתף בדרך שלהם. הרגשה נהדרת.
מספר קוראי הבלוג גדל בהתמדה וכלל כמה מאות בכל שבוע, היה הרבה מאוד פירגון והערכה מקצועית סביב הפוסטים וה'גיבורים' שלהם.
אז למה הפסקתי לכתוב פוסט בכל שבוע?
לא יודעת. באמת שאין לי תשובה. זו גם הסיבה שדחיתי ודחיתי את כתיבת הפוסט הזה.
בסיפורים המקצועיים המסופרים בבלוג עלה פעמים רבות ה'קול הפנימי' שאמר לנשים ולגברים שלמרות הבחירה וההשקעה הם 'לא במקום'. אנשים ספרו איך אחרי שנות לימודים רבות הם החליטו 'לא תודה' ועברו למשהו אחר...איך למרות שהגיעו פעמים רבות אחרי עבודה קשה ל'מקום' שרצו ה'קול הפנימי' אמר להם 'לא'. כל פעם שהופיע מוטיב כזה בסיפור אני הופתעתי, והיו פעמים שגם קנאתי.
אני חושבת שאצלי מאוד חזקות התפיסות- "התחלת משהו, אז בבקשה לסיים. את הבחירות וההחלטות תעשי אח"כ" וגם "קשה לך? אז תתאמצי"; ברור לי שהתפיסות האלו עזרו לי מאוד בחיי המקצועיים וה'אחרים'. אבל עכשיו, נראה לי הודות לבלוג (וכנראה שגם הודות לקורס מינדפולנס), אני שמה לב לאי החשק שעולה בי ביחס לכתיבת הבלוג. זמן לקחת הפסקה.
כרגע זה מרגיש מפחיד. לעזוב משהו שהתחלתי.
חושבת לי שעוד אחזור. מסקרן באיזה אופן.
תודה על השותפות בדרך. תודה לכל מי שבחר לשתף בסיפור שלו, תודה לכל אלו שרצו לשתף ועוד לא הספיקו. תודה לכל אלו שהמשיכו לשוחח איתי במדיות השונות על הבלוג, נהנתי מאוד גם אם עשיתי קולות של נבוכה. תודה לכם.