חם ואני אוהבת את זה. באמת?

הַחַיִּים שֶׁלְּךָ דְּבַשׁ,
צ'וֹטֵט לִי רוֹן
כְּשֶׁהֵבִין שֶׁאֲנִי בְּלוֹנְדוֹן.
לֹא!
הִקְלַדְתִּי חֲזָרָה,
הֵם מָרוֹר.
אֲבָל צוּף אֲנִי מוֹרֵחַ עֲלֵיהֶם
לְבַלְבֵּל
אֶת עַצְמִי וְאֶת הַפַּרְפָּרִים (גיורא פישר, צירי חיים)

נזכרתי בשיר הזה היום כשחשבתי על השאלה האם מרחב הצמיחה הגדול ביותר שלנו נמצא באזור החולשה/ות שלנו או שהוא נמצא דווקא בתחומי החוזקות הגדולות ביותר שלנו?

בשבוע שעבר עשיתי קורס צלילה. אין ספק שאני לא מוכשרת לכך ושאין לי (ואולי לכל בני האדם) נטיה טבעית להיות מתחת  למים. היה לי קשה, מאתגר פיזית ורגשית (פחדתי...) אבל בסוף השבוע יכולתי להגיד שלמדתי ותרגלתי משהו חדש. שיש לי עוד 'משהו' ב-'סל'.

השבוע הזה היה מלא אתגרים מקצועיים, אני יכולה להצביע על כמה דברים שעשיתי. את חלקם עשיתי במקום שאני מאוד אוהבת ונעים לי בו (וזה לא אומר שלא נעים לי במשרד, אבל בכל זאת יש מקומות שיותר...), אבל אני לא חושבת שהוספתי לעצמי משהו חדש.

אולי זה העניין - באזורים הקשים, באזורי החולשה כשיש שיפור או שינוי אפשר 'לתפוס' ולהצביע עליו, בעוד שבאזורים החזקים והבטוחים קשה לשים את האצבע על השיפור והשכלול של היכולת או המיומנות.

"ברוח האמונה שטוב הוא ההפך מרע, האנושות עוסקת בכפייתיות זה מאות שנים בפגמים ובכישלונות. רופאים חקרו מחלות כדי ללמד על בריאות. פסיכולוגים חקרו עצב כדי ללמד על שמחה. יועצים בדקו את הסיבות לגירושים כדי ללמוד על נישואים מאושרים... פגמים וכישלונות ראויים אומנם למחקר, אך הם מלמדים אותנו מעט מאוד על חוזקותינו. לחוזקות יש אופי משלהם" פסקת הפתיחה של המבוא לספר עכשיו - גלה את חוזקותיך, בקינגהם וקליפטון.

התזה עליה מבוסס הספר הוא שטובי הארגונים פועלים על פי שתי ההנחות הבאות:

• כישרונותיו של כל אדם הם קבועים ויחודיים
• מרחב הצמיחה הגדול ביותר של כל אדם הוא בתחומי החוזקות הגדולות ביותר שלו

את ההנחה הראשונה אני מקבלת, ולפעמים מצטערת על כך. אני מאמינה שבגדול אנחנו לא משתנים באמת לאורך השנים, התכונות הבסיסיות שלנו הולכות איתנו לכל מקום... יש פעמים שאני מוצאת את האמונה הזו מגבילה, לפעמים אני חושבת שבגללה אני לא 'נותנת צ'אנס' נוסף. לרוב אני מוצאת את האמונה הזו משחררת ומאפשרת לי לאהוב ולסלוח בקלות (יחסית) לסובבים אותי.

ההנחה השנייה נמצאת אצלי בהתלבטות. האם לפתח את הדברים בהם אני טובה זו עצלנות (כתבתי משהו על כך בפוסט שהציג את הסיפור המקצועי של נצחיה פלג וגם מיכל פולת דברה על זה), או שלפעול מהמקום החזק שלי מאפשר לי יותר גמישות ויצירתיות שעל בסיסן יכולה להיבנות מקצועיות?

אני חושבת שקשה לי לקבל את ההנחה הזו כפשוטה למרות שהיא נראית לי יעילה יותר לארגון ולעובד, בגלל שאני מפחדת להשתעמם. מפחדת שאם אפעל באזורים החזקים אחזור על עצמי. אני אלופה ב-fake it till you make it. כל כך טובה שלפעמים אני מאמינה לעצמי עוד בשלב התכנון (גיורא פישר כתב זאת נפלא – "לבלבל את עצמי [ורק אז] את הפרחים"). לרוב אני חושבת שזו מיומנות טובה.

הבלוג הזה מציג סיפורים מקצועיים של אנשים שונים. אנשים שכתבתי עליהם אומרים שזו חוויה מעניינת וגם מוזרה לקרא את עצמך דרך עיניים זרות. אני כותבת את הסיפור על סמך שאלון שממלאים האנשים, אני משתמשת במילים שלהם ועדיין זה נחווה כמשהו חדש ושונה. פעמים רבות אמרו לי שגילו על עצמם דברים חדשים כשקראו את מה שכתבתי. זה תמיד מפתיע ומרגש אותי. נראה לי שאני קוראת ומאמינה לכל הכתוב. אני לא שואלת ומערערת אלא מקבלת ומשקפת. מחפשת את הגרעין/ציר קבוע של האדם ואת החוזקות בעזרתם נסללת הדרך המקצועית (ובכלל). לפעמים זה מה שחסר - להאמין לעצמי.

לכתוב סיפורים של אחרים מלמד ומאיר הרבה על עצמי. תודה על האמון והשיתוף.

קיץ וחם ואני אוהבת את זה. באמת. באמת? (עוד לא השתחררתי מלשאול ולבחון את עצמי... אולי זה משהו מהמהות הבסיסית שלי. כנראה שלא ישתנה....)

פוסטים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד - כאן.

הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.