יונת אדמוני – בהתלהבות ובאמונה
יונת אדמוני היא מוזיקאית אשר עבדה 26 שנה עם ילדים- בעשרות גנים ובבית ספר אחד. היא עזבה בסוף שנה שעברה על מנת לפתוח מגמת מוזיקה על אזורית. יונת הולכת לעבודה, לעיתים קרובות, עם אקורדיון. בבית בסלון יש לה פסנתר ואת אפי הבובה מהחבובות המלווה אותה ואת הילדים לאורך השנים.
הי יונת, הבלוג הזה מתמקד בסיפור מקצועי- במה אנשים עושים ואיך הם הגיעו 'לשם'. לפני שנכנס לסיפור המעניין שלך- סיפרת לי שעל כרטיס הביקור שלך כתוב מוזקאית. מה זה אומר מבחינתך, מרגיש לי שמוזקאי זה לא בדיוק מקצוע אלא תואר שמציג משהו אחר.
מוסיקה זה החיים. אין יום שאני לא שומעת משהו שאני אוהבת. אנחנו בדור מבורך, שבו המוסיקה מקיפה אותנו. בעבר אם מישהו היה רוצה לשמוע מוסיקה הוא היה צריך לשלם כסף או לנגן בעצמו. לא היתה אפשרות אחרת! היום? רק לקחת! אני אוהבת כשילדים יוצאים מהשיעור שלי והם מזמזים את מה שלמדנו. אני יודעת שבזכות כוחה העצום של המוסיקה, מה שאני מלמדת יישאר איתם לנצח.
את מורה למוזיקה בגיילים הצעירים- איך זה התחיל?
למדתי מוזיקה לתואר ראשון, ועבדתי קצת בגן ילדים בירושלים בתור ריתמיקאית. בסוף השנה אחת מן המרצות שאלה- "יש כאן מישהי שרוצה לעבוד שנה הבאה בבית ספר בירושלים?" וכך במשך שנים אלו היו שני הערוצים המרכזיים של העבודה שלי גנים ובית ספר. לעבודה בבית בית ספר התקבלתי על סמך המלצה ושיעור מבחן, בגנים זה סיפור אחר. השם עובר מפה לאוזן לטוב ולמוטב. לקח לי כמה שנים עד שיכולתי גם לומר "לא" כשפנו אלי, כשהבנתי שגן מסוים לא מתאים לי מכל מיני סיבות. לקח עוד המון שנים עד שלמדתי שאם לא טוב, לא חייבים להישאר ואם משהו לא מצליח עדיף ללכת כשמרגישים. לרוב לא דרוש יותר מחודש לזיהוי.
אני לימדתי בעבר מתמטיקה בתיכון וגם עשיתי 'חוג חשבון' לחברים של הילדים, אני לא זוכרת האם אז חשבתי שיש קשר או קרבה בין הדברים שלהם נדרשת מורה בתיכון ובגן. אבל אני רוצה לשאול אותך- מה עושה ריתמיקאית בגן ילדים? ומה עושה מורה למוזיקה בבית הספר? ברור שהמשותף הוא מוזיקה אבל האם מבחינתך זה אותו המקצוע שבא לידי ביטוי בגיליים שונים או משהו אחר?
שאלה מעניינת, ובפרט שאני מתחילה השנה ללמד תלמידים גדולים יותר. אנסה לתאר מה היו הדגשים ואיך תפסתי את התפקיד שלי בכל מקום ונראה מה יצא...בגנים הייתי מורה למוסיקה. שיעור שבועי : שרים, רוקדים, מדקלמים, מלמדים עברית, ציונות, היסטוריה, המון הצגות, סיפורים- הכל דרך המוסיקה. וכמובן הכנות למסיבות.
ואם הזכרתי מסיבות בגנים ילדים, אז לקח לי שנים לגלות שהסוד הוא לקצר. תקצרו- וינשקו לכם את הרגליים. אנשים באים אחרי יום עבודה ,עייפים, יש להם לפחות עוד ילדים בבית , הם היו צריכים לקחת ביביסיטר, להתלבש, לבוא ,לשבת בכסא לא נוח ...אז תקצרו! לאורך השנים ככל שקיצרתי יותר אמרו "איזה מדהים היה! ומזמן לא היו במסיבה כזאת" ושום טריק. זה רק הקיצור. גם בבית ספר השתדלתי מאוד לשחרר ½ דקה לפני הצלצול.
ואיך את מתארת את ההוראה בבית ספר? מה היו הדגשים שלך שם?
בביה"ס אותו דבר רק עם בעיות משמעת, וצלצולים, ועוד המון אנשים ומשימות מסביב. אני חושבת שבגן לימדתי בממוצע 30% יותר מאשר בביה"ס. בהוראה יש קטע, הכל יכול להצליח מדהים ויוצא מן הכלל, אבל גן אחד או ילד אחד או שיעור אחד שמתחרבש, וכל הביטחון העצמי יורד וכבר חושבים: "אני מורה לא טובה" "איבדתי את זה" "אני במקצוע הלא נכון" ועוד משפטים מחלישים. צריך לזכור - לא כולם יכולים להסתדר עם כולם, לא הכל עלינו. ממשיכים.
בביה"ס היתי במגוון תפקידים: אבל בעיקר- מורה למוסיקה בכיתות- זמר עברי, הכנה לקראת קונצרטים קלאסים, ולימוד פיוטים. במשך הרבה שנים הובלתי תוכנית בשם "שורשים מוסיקלים". במהלך התוכנית התלמידות חקרו את שורשי המשפחה באופן מוסיקלי, ובסוף נערך ערב המסכם את הפעילות. התוכנית הזו היתה מאוד משמעותית לתלמידות, למשפחות וגם לי באופן אישי.
בעצם- במחשבה שניה- זה די דומה. הנקודה המרכזית בחינוך בכלל, ובמוסיקה בפרט היא לדעתי האור בעינים. בגן זה מתבטא בצחוק של הילדים ובחיבוק שלהם בתחילת ובסוף השיעור, בביה"ס זה מתבטא ביציאה מן הכיתה בזמזום, במכתבים שהילדים שולחים אחכ ותוך כדי, ובשיחות אישיות בהפסקות ואצל סטודנטיות זה האמון בפניה החוזרת אלי, ובקשר החם והחברי. הרעיון הוא אותו רעיון, אם נגעת במישהו, אם עשית לו טוב, אם לימדת אותו , אם שינית אותו הוא יאהב אותך, והוא ירצה להמשיך ללמוד ממך. זה דבר חשוב.
את מדברת ומצביעה על קשר אישי, זה מזכיר לי לחזור למה שאמרת קודם על פרויקט שורשים, איך הוא נגע בך אישית?
במשך כל השנים שעסקתי בפרוייקט השורשים, שמעתי מאות הקלטות של סבים וסבתות בשירי משפחה. בשלב כלשהו תפסתי את הראש ואמרתי: "רגע! אני עסוקה בתיעוד של כל העולם ואשתו - היכן התיעוד המשפחתי שלי?" באותה תקופה אבי ז"ל כבר היה חולה, אבל כמו תמיד אהב לשיר ולספר סיפורים. הבאתי מסרטה וכך התחיל מבצע מיוחד בו כל פעם צילמתי קצת. לאחר מותו ערכתי סרט קצר מחלק של החומר. אין לתאר את התרומה של הסרט הזה למשפחה המצומצמת והמורחבת.
בנוסף על ההוראה בכיתות בבית הספר ניצחתי על מקהלה, בשיא שלה היו בה 100 בנות בשתי קבוצות. במקהלה יש יכולת להעמיק בכל סגנונות השירה האפשריים ולשיר בשפות שונות ויש בה המון עבודה חברתית- וכל זה הביא לי סיפוק עצום, משמעות ועייפות.
מאוד מענין מה שאת מספרת על ניצוח מקהלה- כצופה רואים ושומעים הרמוניה אבל אם להודות על האמת התפקיד של המנצח אף פעם לא ממש ברור לי כשומעת. איך את הגעת לזה? האם לנצח זה משהו שלומדים? משהו שמתפתח עם השנים?
השנה הראשונה בניצוח היתה נוראית. אומנם לא הייתי בתחילת דרכי היה לי המון ניסיון בשירת מקהלה בעצמי וחשבתי שאצליח. היה כישלון מהדהד. הוא נבע ממגוון סיבות, שבדיעבד לא כולן היו קשורות אליי. בסוף אותה שנה, שמתי מפתחות על השולחן ונשבעתי לא לשוב לניצוח. לאחר כמה שנים היתה הזדמנות נוספת. היססתי, וכמעט סרבתי. חברה טובה אמרה לי "תעשי כמוני יהיה בסדר". שמתי מצלמות אצלה בשיעורי מקהלה, וחיקיתי כל מה שעשתה. המקהלה פרחה. ואיתה הביטחון והדימוי העצמי שלי. תוך זמן קצר הודעתי על פיצול המקהלה לשתיים, וכך המצב עד היום. למדתי הרבה מהנסיון הזה וממיכל פלדמוס שהאמינה בי.
דיברנו על מה שהיה, על השנים הרבות בהן היית מורה למוזיקה בגני ילדים ובבית ספר יסודי- גם השנה את עוסקת במוזיקה ובחינוך אבל מעכשיו במקומות וגיליים אחרים. לפני שאשאל על הדרך החדשה אני רוצה לשאול למה עזבת? ולמה עכשיו?
זה לא היה ביחד. את הגנים עזבתי כבר לפני כמה שנים ובבית הספר אני מתחילה השנה תהליך הדרגתי של עזיבה. שתי העזיבות לא היו בחדות אלא ברכות עגלגלה. לימדתי במהלך השנים בעשרות גנים, עבדתי עם מאות אנשי צוות ואלפי ילדים. למרות שהעבודה היתה לכאורה זהה התאמתי לזכור את כולם בשם פרטי. ההחלטה לעזוב את הגנים נעשתה בכמה שלבים, ולא הצליחה מיד. היה רגע שבו הבנתי שאני שחוקה גם מהעבודה וגם מלהיות עצמאית. ראיתי שאני אומרת לעצמי משפטי עידוד בין גן לגן, ראיתי שאני נושמת נשימות עמוקות להרגעה, וכבר לא שמחה כבעבר להגיע לעבודה. אני חושבת שהילדים לא חשו (עדיין), והם שמחו לקראתי חיבקו וצהלו, אבל כבר לא היה לי טוב. עד הרגע האחרון, הייתי צריכה להחזיק מעמד ולא להתפתות לחזור בי מהחלטתי. זה היה כרוך בעבודה אמונית אישית. כי הפרנסה בגנים היתה חצי מההכנסה שלי, אבל החלטתי שמי שאחראי על הפרנסה יעזור גם הלאה אמן. ואמרתי לעצמי שאם באמת לא תהיה ברירה אני אשוב.
את בית הספר עזבתי כדי לאפשר לעצמי לעשות משהו אחר וחדש, אבל אני חושבת שאחת הסיבות ש"עזרו" לי לעשות זאת היתה העובדה שלמרות שהייתי מאוד מוערכת הרגשתי שאין לי אוטונומיה מקצועית. מורים למוסיקה הם בבעיה כי כולם אוהבים מוסיקה ומרגישים מספיק יודעים ומבינים כדי להתערב. הרי לא יעלה על הדעת שיגידו למורה למתמטיקה מה ללמד או למורה לאנגלית, אבל במוסיקה- כולם, כולם מייעצים, מבקשים, דורשים, ומתערבים, ולפעמים גם מחליטים.
הפוסט הזה מתפרסם בחודש הראשון של שנת הלימודים תשפ"א, שנה עם הרבה אירועים ופדגוגיות חדשות לכולם, ובמקרה שלך מדובר בהתחלה חדשה אחרי 26 שנים ובמעבר מהוראה של ילדים צעירים לפתיחת מגמה למוזיקה על אזורית. שתפי בבקשה
מדובר בחלום משותף לנשים ואנשים רבים, אני לגמרי לא לבד. מדובר במגמה על אזורית לבנות דתיות מירושלים והסביבה. יש תוכנית ייחודית המותאמת לתיכונים ואולפנות דתיות ויש בה קצת יותר התייחסות למוסיקה יהודית מאשר בתוכנית ה"רגילה". בזמן שיא של פחות מחודשיים, הצלחנו לפרסם, לערוך אודישנים, לרשום, לערוך עשרות שיחות, לערוך שיפוץ ענק בחדר, לקנות כלי נגינה מהטובים שיש כשלפני כן לא היו כלום, להשיג מורים, בקיצור ניסי ניסים.
בהצלחה! מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה ולשנים שיבואו?
שאמשיך להתלהב ממוזיקה ולמצוא מקומות מקצועיים ואישיים 'להדביק' בהתלהבות הזו. מוסיקה-שמחה-חיים-משפחה זו התמצית. בכל פורים אנחנו עושים בבית, בניצוחו של רפי בן זוגי, אירוע של שירה ושתיה. יש עוד אירועים בשנה אבל הוא הגדול מכולם. אין לי מושג כיצד הוא ימשיך הודות לשינויים משפחתיים ברוכים, ולקח שנים עד שהוא התגבש, אבל כעת הוא אירוע משמח שכולנו מחכים לו.
מקווה שגם בעוד חמש שנים או עד מתי שאעבוד, אגיע בשמחה לעבודה, ואצא ממנה בהרגשה ששיניתי למישהו משהו. שראיתי מישהו בעיניים ושימחתי אותו. ואני יודעת שבזכות כוחה העצום של המוסיקה, מה שאני מלמדת יישאר איתם לנצח. אני רוצה להצליח להיות מספיק משמעותית בהוראה כדי שהזיכרון הזה גם יהיה מתוק.
מחשבות שלי [תמי חלמיש אייזנמן] תוך כדי כתיבה:
- חינוך זה תחום שכולם מבינים בו - יונת ציינה שה'הבנה' הזו גרמה לה להרגיש שמתערבים ומצרים את האוטונומיה המקצועית שלה. אני מתלבטת האם 'זה' שכולם מבינים בהכל חייב לאיים ולעצבן, או שאפשר אולי לפרש את זה באופן אחר שיקדם אותי ואת הרגשתי המקצועית (מסמנת לעצמי להמשיך ולחשוב על זה, הרי אנשים לא ישתנו ותמיד יבינו ויציעו מה לעשות בחינוך. כדאי לחשוב איך להבנות מזה...)
- יונת הזכירה שימימה מדברת על "המתנה שבהמתנה" ועל האמונה שהדברים קורים בזמנם. מזכיר לי שפעם עמדתי ליד משהו בחתונה של אחיו הצעיר ממנו, ונגשו אליו מספר פעמים לאחל לו 'בקרוב אצלך', באחת מהפעמים הוא ענה 'בעיתו אחישנה'. אני מנסה להבין את שיש מתנה בהמתנה, בציפיה ובגעגוע- אבל עם התפיסה שיש לכל דבר זמן קשה לי להשלים. קשה לי לחשוב שמה שאני יכולה לעשות על מנת לקדם/להתקדם זה לחכות.....תקופת הקורנה מוכיחה שלפעמים אין מה לעשות חוץ מלחכות....ועדין....בעיתו אחישנה!
- לעזוב מקומות בהדרגה, ברכות עגלעלה- וואו! השראה! לדעתי זו התנהגות נדירה. כל כך הרבה פעמים מגיעים ל'קצה', נשארים עוד, רבים עם כולם מעצבנים ומתעצבנים. בסוף עוזבים כשכבר אין ברירה. לעזוב ברכות עגלעלה זו ברכה (מענין איך זה נחווה מהצד של המעסיק....)
מה דעתכם? הסיפור של יונת 'מוכר' ומזכיר לך את עצמך? הסיפור מספר את יונת שאת מכירה? מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק.
פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד אפשר למצוא בבלוג 'עובדים לטובה' - כאן.
הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.
אפשר למצוא פוסטים דומים בעזרת התגיות:
