לחיות את החיים עכשיו. מחשבות על עבודה עם נירה צימלס

הצעירים של היום, דור המילניום מחליפים מקום עבודה בממוצע כל שנתים וחצי (מצאתי את הנתון הזה בסקר בינלאומי מ 2019, לפני הקורונה. נראה לי שאפשר להניח שהממוצע לא עלה מאז). הם מחליפים מקום עבודה ופעמים רבות גם תחומי עיסוק, יהיו להם יותר מ 20 מעסיקים, וסביר להניח שהם גם יהיו, לפחות בחלק מהזמן, מעסיקים של עצמם (כחלק מהנהלות הגיג אקונומי הגלובאלית). 

אני מכירה את המציאות הזו מקרוב, אני עובדת בארגון נפלא שמרבית מעובדיו (כ 80%) מתחת לגיל 32. אני תוהה האם התנהלות הצעירים בשוק התעסוקה נגזרת מהגיל וה(אי) נסיון שלהם או שהתנהלות זו עתידה לצאת מגבולות הגיל ולאפיין את כל עולם התעסוקה? 

להחליף מקום עבודה ובטח שתחום עיסוק זה מלהיב, מסקרן ומלמד וגם מפחיד, מעיף מלווה בתקופה, לא קצרה, של חוסר שקט וחוסר מקצועיות. התזזית הזו מעייפת אותי. אני לא יודעת האם זה הגיל שמביא איתו (גם) הרגשה של  'אין כח' לעשות שינוי רב חזיתות או שזה (גם) ניסיון החיים המלמד שעדיף/יעיל יותר להשקיע ולהתפתח באזורים המוכרים וההבנה שאני אחראית, במידה רבה, על הסיפוק והמקצועיות שלי. ברור לי שלא כדאי לי לעבור ו'להתחיל מחדש' לפני ש'גדלתי' במקום בו אני נמצאת. 

ויחד עם זאת המחשבה על השתקעות והתבססות במקום אחד מלחיצה/מכבה אותי.

 נפגשתי לדבר (גם על זה) עם נירה צימלס. 

נירה עוסקת מעל ל 30 שנה בתחום התעסוקה, היא התחילה לעשות את זה במגזר הפרטי (17 שנים), אחכ עברה למגזר הציבורי- שירות התעסוקה, והיום היא מנכלית של עמותת בעצמי, עמותה הפועלת לצמצום פערי עוני באמצעות תעסוקה. הארגון פועל בקרב אוכלוסיות מעוטות הזדמנות ואוכלוסיות מודרות משוק העבודה. 

דיברנו על המון דברים, חלק מהם היו קשורים לנושא....משתפת בכמה תובנות ומחשבות שעלו לי בעקבות השיחה עם נירה. 

תובנה ראשונה: תחיי את החיים שלך עכשיו 

הייתי רוצה להגיד לנירה של לפני 20שנה - תתעוררי, הכל יהיה עמוס ומורכב יותר, תחיי את החיים שלך עכשיו, אל תחכי ללה לה לנד... היום עמוס לי יותר- אני אמא לילדים גדולים, רוצה להיות סבתא פעילה וההורים שלי ושל בעלי צריכים עזרה וחברה לעיתים קרובות....אני מרגישה כל הזמן לא בסדר עם מישהו....זה לא היה כך שהילדים היו קטנים. כשהם היו קטנים היתה לי מערכת תמיכה ועזרה משמעותית יותר...המתח היה ברור. מתח בין עבודה לבית, עכשיו יש הרבה יותר זירות. 

תובנה שניה: צריך עוגן, משהו חיצוני שיחזיק 

עזבתי את העולם העסקי אחרי 17 שנה. לא ידעתי 'מה הצעד הבא'. רציתי להיות יותר 'אמא' אבל הילדים אמרו לי "אל תתערבי...זה שאת בבית לא אמור לשנות כלום..." הרגשתי שאני צריכה עוגן. למדתי תואר שני, התנדבתי בIVN. להיות מנהלת זה הזהות שלי, אני לא מוותרת ולא משחררת את זה. 

תובנה שלישית: לכל זמן ועת לכל 

"שיתפתי השנה את העובדים והעובדות ב'בעצמי' לקראת יום האישה שפעמים סירבתי לקידום כי זה דרש ממני להתרחק מהבית, רק בפעם השלישית כשהרגשתי שזה אפשרי בחינת הילדים הסכמתי. יש ויהיו הזדמנויות" לצד זאת, "אני (נירה) ירושלמית שעובדת 15 דקות מהים. מלא פעמים לקחתי איתי בתיק בגדים להליכה, לצערי הרב אני עיפה בסוף היום. עוד לא הגיע ה'לכל זמן' של הים...." אני (תמי) שואלת את עצמי - האם מתי שהוא יגיע הזמן או שיש דברים שצריך 'לקחת'? 

אני אוהבת לעבוד ואוהבת את העבודה שלי, 

וכשאני חושבת וכותבת על עבודה אני יודעת שאני נוגעת בהרבה יותר מזה.

מאחלת לכולם לעבוד לטובה, ולפעול לשם כך.