מיה ויזל – האקרית חינוכית. דינמי עם זוויות רבות.

מיה היא האקרית החינוכית היחידה בעולם. היא היחידה בעולם היות והיא המציאה את השם, והעשייה מותאמת ונגזרת ממי שהיא היום ומכל מה שעשתה ולמדה בעבר. סיפור מקצועי יחיד וייחודי עם הרבה גיוון ואמונה בכך שהעשייה היום תוביל להזדמנויות מעניינות בעתיד.

הי מיה, מה זה האקרית חינוכית? ואיך נהיית אחת שכזו?

המונח הזה נבע מתוך מחקר הדוקטורט שלי אודות מורים ומורות והאקרים. זו דרכי לומר שאני מונעת מתשוקה גדולה ומחויבות להשפיע על השדה הרחב של חינוך ולמידה ושאני מאתגרת את הפרדיגמות המנחות ומנסה להמציא ולגבש חדשות במקומות בהם יש לי אי נחת מהקיימות.

ביום-יום העיסוקים שלי מאוד מגוונים: ייעוץ והנחיה, הוראה ומחקר, פיתוח תוכן ולמידה ועוד.

אם אני מבינה נכון אז האקרית זה מישהי שפועלת בתשוקה תוך כדי לקיחת סיכונים, ופועלת במקביל בזירות שונות על מנת להניע ולהגיע להשפעה, ואת עושה זאת בתחום החינוך. אז אני מבינה שאת עצמאית ו--'מחלקת' את זמנך המקצועי בין עיסוקים שונים, איך זה נראה בפועל? איך מתנהל שבוע עבודה אופייני?

לשמחתי כמעט ואין שבוע אופייני. פעמיים בשנה יש כמה שבועות בהם אני מלמדת בארצות הברית ואז אני עושה רק את זה - גרה בתנאי פנימייה ומלמדת. בשאר השנה אני מלמדת מהבית בזום, מבחינה זו ההוראה בזמן הקורונה אינה שינוי עבורי. בדרך כלל פעם-פעמיים בשבוע בירושלים, מנחה קבוצת מנהלים, מלווה מנחים של קבוצות אחרות או עוזרת בפיתוח תוכן עבור מנהל החינוך הירושלמי. בכובע של חוקרת, אני מאוד אוהבת להגיע לבתי ספר ולראות בעיניים, אווירה של בית ספר צריך להרגיש. את הקריאה האקדמית והכתיבה אני עושה בבית, מקווה שהספר שלי על מורים ומורות ש-'גדלו' בתנועות נוער יצא עד סוף 2020. כמעט בכל שבוע יש עוד משהו שהוא חד פעמי או חדש - האקתון איפשהו, הרצאה בכנס או מפגש חשיבה וייעוץ. כמעט בכל שבוע יש פגישה אחת שהיא עם מישהי או מישהו שחברים אמרו ״אתם חייבים להיפגש, היא מדברת בדיוק כמוך על חינוך״. אם צריך לסכם אז משתדלת לבחור התנסויות מגוונות ברמת ה'מה' אני עושה, אבל שומרת על קרבה יחסית ב'למה' אני עושה אותם. כל מה שאני עושה ממוקד בלמידה ובהתפתחות של אנשים. משתדלת לשכלל את היכולת שלי לומר 'לא' לדברים שלא עונים על ה'למה' שלי. 

אי אפשר להכניס ל-'קופסא' אחת את כל העשייה שלך. נראה כי העושר והמגוון, דווקא בגלל שאי אפשר ל'תפוס' אותם ביחד הם האלו שמגדירים אותך מקצועית. בהגדרה שמתאימה להיום בלבד, כנראה שמחר תעשי משהו אחר....אז אולי נסתכל אחור.  אולי אם תספרי 'מה היה' יהיה יותר ברור לראות את הדרך שעשית עד 'לכאן. האם כשאת מסתכלת אחורה את רואה את החיבורים? את הדרך?

אני עושה כל מיני דברים שמזדמנים לי ולומדת מהם דברים שאחר כך משמשים ובאים לידי ביטוי במקומות אחרים ולא צפויים. למשל, הייתי חברת מועצה בעיר מגורי ובמסגרת זו כיהנתי כיו״ר ועדת החינוך וועדת משאבי אנוש. פעלתי במטרה לייצר רצף חינוכי יישובי מגילאי הגן ועד אחרי הצבא, לשפר את מערכת החינוך הפורמלית ולפתח מערכת חינוך בלתי פורמלית לבני כל הגילאים. במסגרת התפקיד הקדשתי זמן גם לנושאים שאינם קשורים לחינוך עליהם הייתי צריכה להצביע במועצה והרחבתי את הידע לגבי נושאי ארנונה, בנייה, תאגידי מים וכו'. הדברים שלמדתי באותן השנים באים היום לידי ביטוי בעבודתי במנהל החינוך בירושלים ובהסתכלות שלי על תהליכים של ריכוזיות וביזור. יש לי עוד דוגמא - כשגרנו בארה"ב הצטרפתי לפעילות של קרן חדשנות חינוכית. מטרת הקרן היתה להגשים חלומות של מורים ומורות. הייתי בועדת התוכניות בה קיבלנו ואישרנו תוכניות פיתוח של מורים. התנסות זו פיתחה אצלי את ההבנה שמורים הם גורם מוביל במערכת, היום אני שותפה, בין השאר, לפרויקט עיצוב בו סטודנטים מעצבים חללי למידה בבתי הספר בהתאם לממצאי תחקיר רציני שהם עושים לגבי רצונות של מורים.

בעצם אם אני מבינה נכון את הסיפור שלך, את נעה קדימה, משנה ומגוונת ובכל פעם נעזרת ויוצרת את ה'הווה המקצועי' מכל מה שאספת עד כה. אם כך אז בואי נתחיל מהתחלה. 

מקום העבודה הראשון הרציני שלי היה בתנועת הצופים. זה היה מייד עם השחרור מהצבא וחזרתי לשבט בו גדלתי ברמת גן בתפקיד רכזת הדרכה. כמו הרבה דברים בהמשך הדרך זה קרה די במקרה והחזיר אותי לתנועה לעוד 20 שנה בתפקידים מגוונים. בתנועת הצופים הייתי רכזת ההדרכה ורכזת משלחת לארה"ב, מנחת קומונות, ואחרי כמה שנים של הפסקה חזרתי בהתנדבות לכהן כראש שבט הצופים בבוסטון.

אז את מאלו שנשארו בתנועת הנוער שנים. אני חושבת שאני יכולה להבין מה משך אותך בתחלת הדרך אבל מה גרם לך להשאר?

בנובמבר 1995 הייתי רכזת הדרכה הנהגתית בצופים, הייתי אחראית על תחום החינוך וההדרכה באיזור ועל צוות של מרכזים. אני זוכרת את הבוקר שאחרי רצח רבין. ישבתי על הרצפה במסדרון המוביל למשרד בחוסר אונים. היו לי תוכניות ומערכים לרוב אבל לא היה לי מושג איך להוביל ארגון חינוכי אחרי שרוצחים ראש ממשלה. היום אני מתבוננת על התקופה הזו ומבינה שלקחתי ממנה את ההבנה שיש עניין ודינמיות ללא הפסקה בעבודה חינוכית ותמיד יש צורך להמציא מחדש. אבל נדמה לי שנשארתי וחזרתי לתנועה כי זה מאפשר להיות בקשר עם בני הגיל שאני הכי אוהבת - בני נוער. במקביל לעבודה בצופים התחלתי ללמוד באונברסיטה והמפגש עם האקדמיה היה משמעותי עבורי ברמה האישית והמקצועית קבלתי הזדמנות להמשיג את מה שידעתי לעשות אינטואיטיבית.

אני גם חושבת שהמשׂגה של ידע אינטואיטיבי עושה סדר ונותנת כיוון ולדעתי גם 'כח' ורציונל להמשך עשיה ויחד עם זאת מתפלאת שכך את מתארת את הלימודים באוניברסיטה. מה למדת ואיך זה מתחבר לסיפור המקצועי שלך?

בתואר הראשון למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אחרי שנרשמתי הבנתי שצריך לבחור עוד חוג ולמדתי פיתוח תוכניות לימודים בבית הספר לחינוך, הלימודים האלה התכתבו ישירות עם העבודה בצופים. לתואר השני למדתי ניהול הדרכה ומשאבי אנוש. התכנים נעו מרמת הפרט כמו תהליכי למידה ועד הרמה הגלובלית של ניהול תעסוקה והשכלה. זה היה מרתק והביא אותי למשרה במנפאואר. לימודי הדוקטורט היו כבר סיפור אחר. החלטתי ללמוד בחו"ל ובחרתי באוניברסיטה ששמה דגש מאוד חזק על החלק החברתי (social justice). התוכנית נקראת Individually designed. למדתי המון קורסים ונדרשתי בשנה הראשונה לבנות לעצמי תוכנית למידה ולהצדיק כיצד כל אחד מהקורסים או ההתנסויות יתרום לצרכי הלמידה והמומחיות שלי.

נראה שגם בלימודים שלך נושא הגיוון היה מוביל ומשמעותי, ונדמה לי שאני מזהה אצלך אמונה ובטחון שריבוי הדברים והמגוון יצרו בסופו של דבר תמונה ו/או מקום ברור. נראה שאת משוחררת מתכנון העתיד. אני מתקרבת לחוויה המקצועית שלך? איך הגעת למצב שכזה?

בגיל צעיר יחסית עבדתי כחמש שנים במנפאואר במגוון תפקידים העבודה שם תרמה רבות להבנה הרחבה שלי לגבי דפוסי קריירה ולמידה לאורך החיים. ראיתי שם פערים גדולים בין ההשכלה גבוהה ובין כניסה לשוק העבודה והבנתי שאנו צריכים לפעול אקטיבית ללמידה והתפתחות כמו גם רכישת מיומנויות ושיכלול השימוש בהן.

אני אמא לשלוש בנות ודרך ההורות שלי נחשפתי וחוויתי מסגרות ומערכות חינוך רבות- פורמליות ובלתי פורמליות, בארץ ובארצות הברית. הבת הגדולה שלי למדה בתיכון ציבורי שבתוכו יש תיכון דמוקרטי הפועל כקהילה, הבת האמצעית הצטרפה למועדונים רבים שיש בתיכון כמו בסרטים (תחרויות טריוויה למשל) וזה העשיר מאוד את הלימודים. הבת הצעירה הצטרפה לקבוצת בנות של רובוטיקה ובשנה השניה מצאתי את עצמי מצטרפת, ביחד עם עוד הורים מתנדבים, לצוות האימון. דרכן אני חושבת ששכללתי את מה שידעתי שחוויות לימוד שונות מאפשרות ללמוד הרבה על עצמן ועל אחרים. 

כל הדרכים מובילות ל-'כאן'

אני רוצה לאתגר את הגישה השלך המעודדת מגוון ועושר של אפשרויות, האם אין כאן בלבול? האם אין כאן בזבוז אנרגיה בכך שכל אדם נקרא להמציא את הגלגל ולהתנסות בעצמו? לא עדיף שמומחים, למשל את כד"ר לחינוך, ינחו ויובילו? 

זו לא בחירה. המגוון אינו טקטיקה. אין תשובה אחת נכונה. העולם החברתי והחינוכי דינמי ויש בו זויות רבות, ערכים משפיעים ובעיקר בני אדם. אין כמעט אף שאלה שהתשובה עליה צריכה להיות עם סימן קריאה ואמירה ש-״ככה זה״. יש המון נושאים שיש לגביהם מחלוקות וצריך לאפשר גם וגם. אין גם תשובה בלעדית - למידה מבוססת פרויקטים זה נפלא, אבל לא יעלה על הדעת שנתחייב רק לזה. כנ"ל לגבי טכנולוגיה, משחוק וגם הוראה פרונטלית.

מחשבות והרהורים תוך כדי כתיבה והכרות עם הסיפור המקצועי של מיה:

• מבט פתוח (ההפך ממסלול מוגדר). מיה עושה המון דברים, אבל בסיפור שלה היא לא מציגה את האופן בו היא הגיעה לכל אחד מהמקומות והעיסוקים אלא מדגישה את העשייה שלה ואת הדברים שהיא לומדת. אני חושבת שהעובדה שאין בסיפור של מיה 'הצטדקות' או השענות על מקרה (במקרה/מזל שהגעתי לפה) היא משהו מאוד חזק ומשחרר. הרבה פעמים בסיפור מקצועי יש הדגשה של ה-'מפתח' שאפשר לנו להיכנס ולהגיע, אצל מיה אין אפילו 'דלת'. היא נמצאת, עושה מה שעושה ואוספת חוויות וידע לעתיד. כמה אנרגיה נחסכת כשלא נזכרים כל הזמן בדלת ובמפתח שבעזרתם נכנסנו... השראה.
• ובאותו ההקשר - מי שמאמין לא מפחד. הקשרים שמיה עושה בין העבר וההווה המקצועי שלה מזכירים לי אלבום תמונות משפחתי. כשתינוק נולד לא יכולים לדעת איך הוא יראה כשיגדל, אבל כשמסתכלים בתמונות הילדות כשהוא גודל רואים שכבר מגיל צעיר הוא היה 'דומה לעצמו'. מבחינתי הדימוי הזה אומר שאת הקשרים בין מה שעשית מקצועית בעבר למה שאת עושה היום אפשר לראות רק בדיעבד. מעניין האם הידיעה והאמונה הזו יכולה לשחרר את ההווה...
• המשגה. מיה תארה את התרומה של לימודי התואר הראשון כהמשגה שהם נתנו לה על ידע אינטואיטיבי שהחזיקה בו הודות לנסיון בצופים. בשנים האחרונות אני חושבת יותר ויותר שעיקר התרומה של אקדמיה ומחקר הם בהמשגה וב-'שפה' שהם בונים. לדעתי הודות להמשגות ולשפה אנשים יכולים ליצור ביחד ולקדם את הטוב הציבורי (הצד השני של הדברים שלי הוא הקטנת המקום והכח של האקדמיה מחוץ לגבולותיה). מרגישה שאנשים מצפים ליותר מאקדמיה ומחקר, פערים מתסכלים בתאום ציפיות.

מוזמנים להרשם לבלוג ואשלח, אחת לחודש, מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד; ואם אתם עובדים למעלה מ-20 שנה ואומרים בקול שאתם אוהבים את העבודה שלכם מוזמנים לספר את סיפור הדרך המקצועי שלכם.