מיכל פולת- אפקטיבי (לפעמים) זה לתת להם לקרות

מיכל פולת מלווה אנשים בתהליכי ביטוי ושינוי ומלמדת קורסים של רוחניות פרקטית. הפעם היא מתארחת בבלוג בימים אלו של אחרי החגים, אחרי הסגר ובאמצע 'תקופת הקורונה' כדי לדבר על הסיפור המקצועי שלה, וגם על התפיסה שעומדת מאחורי קבוצת הפיסבוק שהקימה -  אפקטיביות והגשמה ברוח העולם החדש. מיכל כבר התארחה בבלוג אבל אז לא הספקנו לדבר ולהכיר אותה.

הי מיכל, אני שמחה מאוד להמשיך את ה'שיחה' הקודמת שלנו [מיכל פולת- אויר להגשמה], ולהכיר קצת יותר את הסיפור המקצועי שלך. אבל לפני שאשאל 'מה את עושה?' אני רוצה לשאול שאלה שמאוד מטרידה אותי בימים אלו של אחרי החגים והסגר ובאמצע הקורונה- האם כל אחד יכול להיות פרודוקטיבי? לתקתק עשיה? להחזיק כמה כדורים באויר?

אני חושבת שיותר משחשוב להיות פרודוקטיביים, חשוב להיות אפקטיבים. כלומר לעשות עשייה שמקדמת אותנו למטרות שלנו במינימום השקעת אנרגיה. לכל אחד יש דרך, מינון וקצב אחרים שנכונים לו או לה כדי לעשות דברים. יש כאלו שנכון לכם לעשות הרבה דברים, ויש כאלו שהקצב שלהם אחר וצריכים יותר מנוחה. אנחנו בנויים אחרת, ואני לא מאמינה בשום משפט שמתחיל ב"כל אחד". אני מאמינה שכשאנחנו פועלים בדרך שנכונה לנו, ככה מגיעות התוצאות הכי טובות. ככל שאנחנו עובדים יותר בהלימה עם מי שאנחנו, אנחנו יכולים להיות אפקטיביים.

יש לך דוגמא אישית מהחיים שלך על מקרה שבוא הוספת 'כדור' לג'אלינג וזה שיפר את סך העשיה? דוגמא בה 'יותר' דווקא מפשט את הדברים?

כשהייתי בכיתה י"ב רציתי להתנדב, ואבא שלי אמר לי שיש לי בגרויות השנה ושזה יפריע לי. אז עניתי לו את מה שאני מאמינה שנכון עבורי גם היום: "ככל שאני יותר עסוקה אני מספיקה יותר". אני חושבת שכשיש פחות זמן מתחילים לעשות את הדברים באופן יעיל יותר, ולנפות דברים שלא באמת חשובים או תורמים לנו.

האמת שגם אני מרגישה על עצמי שכמעט אין דבר כזה ש'אין לי זמן' למשהו אבל אני לא יכולה להסביר איך זה קורה. יש לי אפילו אמונה שאם אנסה לתכנן את הזמן כדי להספיק את הכל אמצא שזה לא אפשרי ותרפנה ידי. אבל נראה לי שאת נכנסת בזה חזיתית, את ממש מומחית לפרודוקטיביות. 

נקודה מעניינת מה שאת אומרת. לפעמים אני מנסה לתכנן כדי לראות איך אפשר להספיק את כל מה שאני רוצה. לפעמים זה עוזר וגורם לכך שהכל ייעשה, ולפעמים זה סתם מלחיץ ובאמת דברים קורים הכי טוב בלי תכנון.

 לגבי פרודוקיטיביות - האמת שאני לא מגדירה את עצמי כמומחית. אני לומדת כל הזמן ומחפשת את הדרכים שלי, ומתוך זה יש לי הרבה ידע שצברתי. אני תמיד שואפת ליעילות, והקדשתי המון זמן ללקרוא כל מה שקשור לאפקטיביות ופרוקודקטיביות ככה גם הגעתי לשיטת GTD וחקרתי אותה לעומק. את הקבוצה פתחתי כי חיפשתי פורום בעברית ולא היה כזה. ומאחר ואני בנאדם שאוהב לשתף ידע – פשוט התחלתי לשתף.

הרבה זמן לא הבנתי מה הקשר בין כל ענייני הפרודוקטיביות לעיסוק שלי בייעוד [עוד על זה- כאן]. זה היה נראה לי חוסר מיקוד. עד שקלטתי את מה שבעצם די obvious - ששניהם קשורים להגשמה ולהתפתחות אישית. ושכמו שאני מחפשת דרכים להתייעל ולגרום לדברים לקרות כדי להגשים את הייעוד שלי, כך גם רוב האנשים שנמצאים בתהליך הגשמה.

מה? מה? מה? את מקשרת בין הגשמה, התפתחות אישית ופרודוקטיביות? לפעמים מהצד שכמסתכלים על אנשי ה'התפתחות האישית' זה נראה בדיוק הפוך- שום דבר לא בוער, לחכות עד שיגיע הרגע המתאים..... תסבירי בבקשה איך את רואה את הדברים

אני לא רואה סתירה. אחד המשפטים האהובים עלי בשנים האחרונות הוא "החיים הם ריקוד בין לגרום לדברים לקרות לבין לתת לדברים לקרות". כלומר חשוב לחכות לרגע המתאים כדי לפעול, אחרת העשייה לא אפקטיבית ואנחנו מבזבזים אנרגיה. אבל זה לא אומר שלא צריך לפעול.

אני תמיד הייתי מאלו שיודעים באופן טבעי לגרום לדברים לקרות, או לפחות שואפים לגרום לדברים לקרות. את החלק של לתת לדברים לקרות אני לומדת יותר ויותר בשנים האחרונות. במיוחד מאז שעברתי לקופנגן, אני לומדת יותר לנוח ולתת ספייס לדברים להגיע. לומדת שאפשר להגשים בלי הרבה מאמץ, ושאני לא צריכה לעשות הכל בעצמי.

זה שיעור חשוב, וזה לא קל לי. בהתחלה ממש ניסיתי להתנגד לזה. אני חושבת שלרובנו בחברה המערבית ובעולם הכאוטי וההישגי שאנחנו חיים בו קשה לעצור ובאמת לנוח. יש איזו תפיסה ש"אם לא אעשה לא יקרה". אז אני לומדת לשחרר את זה ושדברים קורים גם אם אני מרפה. לפעמים אפילו יותר בקלות.

בכלל, מנוחה זה אחד הדברים הכי חיוניים לפרודוקטיביות ולהגשמה עצמית מלאה. כשמדברים על פרודוקטיביות אנחנו נוטים לחשוב על עשייה ותקתוק משימות. מנוחה נתפסת כמותרות – משהו שנעשה רק אחרי שנסמן וי על כל מה שכבר עשינו; פרס שמגיע לנו רק אחרי שהיינו מספיק פרודקטיביים.

אבל צמיחה מתרחשת במנוחה. גם בטבע- העצמות של תינוקות ובני נוער מתארכות במהלך השינה, השרירים מתחזקים במנוחה בין אימוני כושר. בזמן מנוחה נוצרים קשרים חדשים במוח ונקודות מתחברות. זה הזמן שבו אנחנו מפנימים דברים, הידע שוקע, ומגיעות תובנות.  באופן דומה - גם הצמיחה האישית שלנו מתרחשת כאשר אנחנו נחים.

 מענין מאוד. שוב את מחזיקה, בחן רב ובו זמנית, בדברים שאני רגילה לראות בהם ניגודים- גדילה ומנוחה. אולי אבין קצת יותר אם תשתפי במה את עושה ביום יום? או איך נראה שבוע שלך?

בשעות הראשונות של הבוקר אני אוהבת שקט. אני עושה טקס בוקר כשאני קמה, ואז עושה לי מיקוד יומי ומתחילה לעבוד על המחשב. לאחרונה בדרך כלל מתחילה עם עבודה על האתר/בלוג [להתחבר לדרך שלך]. בכללי בבוקר אני לרוב עושה דברים שמצריכים ריכוז גבוה ושחשוב לי לקדם. באזור 11:00 אני עושה הפסקה ופותחת את הנייד לראות הודעות. אח"כ אני חוזרת לעבוד על המחשב, בד"כ עד הצהריים. ואז אני עושה הפסקה לאוכל, לפעמים לשיחות עם חברות.

מפגשי ייעוץ ובכלל פגישות עם אנשים אני לרוב עושה החל מהצהריים. בערב בד"כ יוצא לי לראות את השקיעה, ואז ארוחת ערב, חברים וכזה. בגלל שאני מאוד אוהבת את מה שאני עושה אני יכולה כל היום להיות במחשב ולכתוב ולעשות דברים שקשורים לעבודה שלי, אבל מתאמנת לאחרונה על לתת לעצמי ליהנות ולנוח אחה"צ אם אין לי מפגשים אישיים, או לפחות אחרי השקיעה. בדרך כלל קשה לי לעשות "קאט". אני משתדלת  ב-20:00 (ושואפת ל 1800) לכבות את המחשב והנייד ולעשות דברים בלי מסכים כדי לישון מוקדם.

יש גם ימים שאני בכלל לא פרודוקטיבית ונמרחת ימים שלמים - ואז מגיעות מלא תובנות ופרץ יצירתיות. אז אני משתדלת לא לבקר את עצמי על זה. וגם לזכור שלא ריאלי לצפות מעצמי שכל יום ייראה אותו הדבר. אני לא בנאדם של אותו הדבר ושל מסגרות.

את יודעת ששאלתי על מבנה השבוע בכמה ראיונות בבלוג (למשל, אצל מירב דריפוס), התשובה שלך יצאה כסיפור המציג תהליך והתפתחות. תגידי, מה את יודעת היום על ה'סיפור המקצועי' שלך שלא ידעת לפני 10 שנים?

מלא דברים. לא ידעתי שאני אוהבת לכתוב או שאני טובה בזה לא ידעתי שאני אוהבת ללמד ושאני טובה גם בזה. לא ידעתי שאני רוצה לכתוב בלוג, ולא ידעתי עד כמה אהנה מזה. והים כל הדברים האלו הם חלק משמעותי בעשייה שלי.

לא ידעתי שיגיע יום וכל מה שעברתי כילדה ונערה ישרת אותי בעבודה שלי. לא ידעתי שכ"כ הרבה אנשים חווים דברים דומים למה שאני חווה, ושאגלה את זה יותר ויותר ככל שאעז לשתף בדברים שאני מתביישת בהם. לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים לא יודעים מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים, ושאנחנו בתקופה מיוחדת בהתפתחות האנושות שבה זה ממש בסדר לא לדעת, ושכל מה שההורים שלי גדלו עליו כבר לא רלוונטי.

מה את מאחלת לעצמך לעוד עשור?

להיות בזוגיות בריאה, מפרגנת ואוהבת עם מישהו שהוא החבר הכי טוב שלי. לחיות ברווחה כלכלית מדברים שאני אוהבת לעשות, להיות באהבה הערכה ואמון כלפי עצמי והעולם.

אמן! ותודה

מחשבות והרהורים - תמי חלמיש אייזנמן:

 "לא ידעתי שכ"כ הרבה אנשים חווים דברים דומים למה שאני חווה, ושאגלה את זה יותר ויותר ככל שאעז לשתף בדברים שאני מתביישת בהם". מזדהה. מזדהה!. לפני כמה שנים משהי מוכשרת מאוד, שהיתה 'לפני' בעולם האקדמי גילתה לי ברגע של חולשה שהיא בטוחה שהיא נמצאת 'פה' בטעות ושאין סיכוי שיתנו לה להישאר אם יגלו מי היא ומה היכולות האמיתיות שלה...הייתי בשוק, לא בגלל הכנות שלה אלא בגלל שהיא תארה אותי ואת פחדי. אני לא זוכרת אם באותו הרגע שיתפתי אותה שגם אני צריכה 'לשמור' כל הזמן כדי שלא יגלו את האמת שאני נמצאת 'פה' בטעות. לא הרבה זמן אח"כ גיליתי שזו תופעה מוכרת- תסמונת המתחזה. עם השנים, ועם השחרור מהפחד שיגלו התחלתי לספר יותר ויותר, וגיליתי שאם אני מפחדת או חוששת או רוצה משהו 'לא מקובל'- אם אשתף בכנות כמעט תמיד יהיו לי שותפים. כמעט תמיד 'אני לא לבד'. פעמים רבות שמעתי 'תודה' על ה'שחרור' מהסוד ועל ההרגשה ש'אני נורמאלי'.  

אני חושבת שההכרה שמה שעובר עלי יכול להאיר ולעזור למשהו אחר הביא אותי לכתיבת הבלוג הזה. אין סיבה שנלמד רק מהנסיון שלנו.

"החיים הם ריקוד בין לגרום לדברים לקרות לבין לתת לדברים לקרות". אני רוצה לרצות לרקוד את הריקוד הזה, מרגישה שבינתיים אני עושה הרבה כדי לגרום לדברים לקרות. נראה שעוד לא נחתי מספיק. למרות שנראה לי שהתקדמתי לקראת מנוחה ושחרור התכנון בסגר הנוכחי. לא רוצה עוד סגר כדי להשתפר, אשתדל להמשיך לנוח גם בשגרה.

מה דעתכם? הסיפור של מיכל 'מוכר' ומזכיר לך את עצמך? הסיפור מספר את מיכל שאת מכירה? מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק.

פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד אפשר למצוא בבלוג 'עובדים לטובה' - כאן. כתבו לי אם תרצו לספר את הסיפור שלכם.

הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.

אפשר למצוא פוסטים דומים בעזרת התגיות: