שנים של ג'אגלינג בין בית ועבודה מחפשים הגדרה חדשה...

הילדים גדלו. שנים של ג'אגלינג בין העבודה לבית הסתיימו. חייבת להודות שאחד מהכדורים כבר לא ממש באויר. הילדים כבר לא ישנים, רוב הלילות, במיטה שלהם בבית שלי.... 

מה זה אומר על הבית? מה זה אומר על העבודה? אני חסרת שקט. מבקשת להתבונן ב'מצב(ים)' החדש ולנסות להבין. מניסיון העבר אני יודעת שעבורי בחינה והתמקדות בזירה המקצועית פותחת ומאפשרת לתובנות רבות להתגבש, להאיר ולהשפיע על התנהלותי בכל זירות חיי- המקצועיים והאחרים. 

המשימה: לבחון ולהגדיר מחדש מה זה עבורי היום/כיום להיות– אישה עובדת. איך נראה היום יום? ומה מנחה את הבחירות וההתנהלות של אישה עובדת שילדיה גדלו? 

מתברר שהרבה מההרגלים המקצועיים שלי נשענים על החלטות ושגרות שהתגבשו כדי להצליח ול'החזיק' גם 'בית' וגם עבודה שממלאת אותי בערך וסיפוק. למשל, שנים שאני מגיעה ראשונה למשרד, ואם יש עומס או דד ליין אני קמה שעה מוקדם יותר... ההתנהלות הזו החלה מתוך חלוקת משמרות ביני ובין שמאי. שמאי אחראי על הבוקר ואני על אחה"צ; דוגמא נוספת, מאז שנהיתי אמא (בשנה השניה ללימודי התואר הראשון!) היו לי מרחבי 'זמן לעצמי', זמן קבוע שאין לי בו מחויבויות, אני יכולה להחליט מה אני רוצה לעשות בו, ולשנות את ההחלטה מתי ואיך שאני רוצה..מיותר לציין שההרגשה הקבועה שלי היתה שתמיד, בכל נקודת זמן, אני חייבת לעשות משהו ושיש עוד רשימה של דברים שמחכים בתור ולכן הזמן הזה לעצמי היה כל כך יקר וחשוב (אם להודות על האמת – פעמים רבות בחרתי לישון...). הסיבות שעמדו בבסיס השגרות האלו כבר לא בתוקף. אין צורך לחלק את האחריות על ה'בית' למשמרת, ולפעמים אני מתגעגעת להרגשה שתמיד מישהו צריך ממני משהו...מוצאת את עצמי מתעסקת בשאלות האם להמשיך לפעול על פי אותן שגרות? ואם לשנות אז למה ולמה? מרגישה שאלו לא שאלות טכניות. יש כאן משהו מהותי. סוג של 'מי אני ומה אני'

אני אוהבת ללמוד, ויש לי מתודה אהובה- להתבונן על ה'דשא של השכן' – לקרא, לשאול ולשמוע א.נשים שהתמודדו עם אתגרים דומים לשלי לפני. בהשראתם לסלול ולגבש את דרכי. אני רוצה להפגש עם א.נשים שאוהבים לעבוד וילדיהם גדלו. אני רוצה לשמוע מהם – מה מההרגלים, הערכים והפרקטיקות שהנחו אותם שהילדים היו צעירים ממשיכים איתם גם היום כשהם גדלו? ולמה?; מה השתנה לאורך השנים? ואיך זה קרה?; מה היו רוצים לספר 'לאני המקצועי' שלהם לפני 20 שנה? ומה הם מאחלים לעצמם המקצועי לעוד 20 שנה? ועוד ועוד 

פעם חשבתי שהעבודה וה'בית' אלו זירות שונות שיכולות להתפתח ולתפקד במקביל, מה שקורה באחת מהן לא קשור, באופן ישיר או מחייב, לזירה השניה. למדתי עם השנים שטעיתי. יש קשר/ים בין הזירות השונות של חיי. הנעשה 'בבית' בא לידי ביטוי, באופן זה או אחר, בעבודה וההפך. אבל במקביל למדתי שקל לנו יותר לדבר ולשתף על הנעשה בעבודה, ולכן מתחילה את הלימוד והבחינה של 'מה זה אומר לי שהילדים גדלו' בזירת העבודה. 

בקיצור, זו המשימה לזמן הקרוב: להתבונן (=קריאה, ובעיקר שיחה) עם א.נשים שילדיהם גדלו והם אוהבים ומלאים בעבודה שלהם, איך הם עושים את זה? וכמובן, מה זה 'אומר לי/עלי'.  

תובנות ומחשבות ישותפו בבלוג 'עובדים לטובה'. מאמינה שהתבוננות ב'דשא של השכן' עוזרת ומקדמת תהליכים אישיים.

יאללה, עובדים לטובה סבב ב.

מקוה שיהיה לך מעניין ומעורר חשיבה על העבודה שלך, תמי

פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של א.נשים שאוהבים לעבוד אפשר למצוא בבלוג 'עובדים לטובה' - כאן. 

 א.נשים שאוהבים לעבוד וילדיהם גדלו- אשמח להכיר, לשמוע ולחשוב. להתראות!