הילה הראל- מאמנת מנטאלית בדרך שלה
הילה הראל היא פסיכולוגית אשר עובדת כמאמנת מנטאלית של ספורטאים ומנהלים. הילה 'גדלה' מקצועית במוסדות ותיקים עם מסורת ונורמות ביעוץ ואימון אבל בחרה, אחרי שנים, להיות עצמאית ולהביא לידי ביטוי את הסגנון האוטנטי שלה. הילה ממליצה לכולם להשתדל להיות במקום שאותו הם אוהבים ולאהוב את מה שהם עושים.
הי הילה, את מאמנת מנטאלית מה זה אומר? עם מי את עובדת? מה את עושה?
זו שאלה טובה. לפעמים אני מתארת את מה שאני עושה כפסיכולוגית ומאמנת מנטאלית של ספורטאים ולעיתים כיועצת לפיתוח מנהיגות ומאמנת מנטאלית - זה תלוי בפוקוס ובהקשר. בפועל זה אומר שלכל מנהל ולכל ספורטאי יש את הסגנון הייחודי שלו שעובד עבורו והתפקיד שלי הוא לעזור לו להיות במקסימום של עצמו.
האמת שלא חשבתי על זה אבל כשאת מעמידה זה לצד זה ספורטאים ומנהלים בכירים אפשר לראות את הדמיון והקשר, ויחד עם זאת – האם זה תחום קיים או שאת המצאת אותו? ובהקשר של הבלוג הזה- מה המסלול שהביא אותך למקצוע הזה?
בטח שזה תחום קיים. יש תיאוריה, מתודות ומסורות רבות. אני התחלתי לעבוד בתחום כשעוד הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה. התחלתי כמנחה של סדנאות בקורס ההכשרה מפקדות של מורות חיילות דתיות, ובתוכניות של מתנדבי השירות הלאומי האזרחי. אבל אז עוד לא הרגשתי "אשת מקצוע". אחריי שסיימתי את התואר השני התחלתי לעבוד בבית ספר לפיתוח מנהיגות של הצבא בתור יועצת שמסייעת למפקדים לפתח את המנהיגות שלהם ושל המסגרות עליהן הם אחראים.
העבודה בבית ספר לפיתוח מנהיגות של הצבא הייתה עבורי בית ספר מקצועי נהדר. התפתחתי וגדלתי שם. היה לי מרחב לגלות את הסגנון שלי ואת החוזקות שלי וכל זה בתוך חווית שליחות חזקה.
נראה שלהתחיל את המסלול המקצועי בבית הספר לפיתוח מנהיגות זה השער הכי מתאים והכי גדול לתחום, איך זה קרה? אני לא ממש מאמינה במקריות או מזל בהקשרים האלו. מה עשית נכון?
צודקת. זה ממש לא היה במקרה. כיוונתי להגיע לעבודה בבית ספר לפיתוח מנהיגות. כשהייתי בצבא שרתתי בתור מפקדת בבסיס חוות השומר שבו עברו טירונות חיילי מקא"מ (מה שהיה פעם נערי רפול, חיילים עם קשיי הסתגלות למערכות). שם לראשונה נחשפתי לעבודה של היועצים בצבא. הייתה לנו יועצת לפיתוח מנהיגות שעבדה אתנו כמפקדים, וידעתי שאני אעשה את מה שהיא עושה. התחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובתמימות השגתי את המספר של בית ספר לפיתוח מנהיגות, התקשרתי בהתרגשות ועם הרבה ביטחון עצמי ו....הגעתי למטבח. הטבחים העבירו אותי ללשכת המפקדת שהסבירה לי יפה יפה שאני צריכה להתאזר בסבלנות ולסיים תואר שני ואז נדבר.
לא ויתרתי על היעד. בתואר השני חקרתי וכתבתי תזה על תחום המנהיגות הצבאית, מה שאפשר לי לחדש איתם את הקשר ולהכיר אנשים שעובדים שם. בסיום התואר השני, פניתי שוב. הפעם עברתי מיונים שונים והצלחתי לממש את החלום. עבדתי שם 10 שנים כיועצת בכלל ובקוס פו"מ בפרט. למדתי והתפתחי מאוד. השנים האלו הן הבסיס המקצועי שלי.
אם אני מבינה נכון, היום את עובדת עם ספורטאים- ממתי נכנס הקטע של ספורט? יש קשרים בין מפקדים בצבא לספורטאים?
אני עובדת גם עם ספורטאים אבל זה לא חדש. הספורט והספורטאים היו שם כמעט כל הזמן. יום אחד ראיתי פתק על לוח המודעות במחלקה לפסיכולוגיה – "דרושים פסיכולוגים עם אהבה לספורט" קראתי את הפתק והרגשתי שכתבו אותו עבורי. עוד רגע אני מסיימת את התואר וכל חיי שיחקתי כדורסל בליגות של נערות ונשים. הרמתי טלפון וסיפרתי שאני שחקנית כדורסל בינונית אבל מאד אוהבת ספורט ותכף מסיימת תואר שני בפסיכולוגיה וככה הגעתי לד"ר אלן כץ שהייתה מהפסיכולוגיות של הספורט הראשונות בארץ. היא הכשירה אותי והכניסה אותי למעשה לעולם של האימון המנטאלי של הספורטאים המקצועיים. מאז אני מלווה ספורטאי הישג בספורט התחרותי, עובדת עם היחידה לספורט הישגי במכון וינגט ועם אתנה לקידום נשים בספורט, ואני גם מלמדת בקורס אימון מנטאלי.
תמיד החזקתי בכמה כובעים וזירות במקביל. יש לי צורך להרגיש גיוון. אני אוהבת את השילוב ואת האפשרויות שהוא מביא. זה גם הביא לכך שלא הייתי תלויה בשום מעסיק. עוזר לי לשמר על המרחב והחופש שחשובים לי מאוד.
את מדברת על חופש ועצמאות בעבודה, אבל נדמה לי שבמקצוע של אימון ופסיכולוגיה זה מרכיב קבוע, לא? למה את מתכוונת כשאת מדברת על הצורך וחשיבות של חופש בעבודה?
אחד מהצרכים הבסיסיים שלי זה חופש פעולה. באמת, גם לשכירים יש פעמים רבות הרבה מרחב וחופש, אבל עבורי יש משהו בחוויית החופש שיש לי כעצמאית שהיא לא דומה לשום דבר אחר. בנוסף, אני אוהבת להיות אדון לעצמי (לפחות תפיסתית) ולעשות דברים מגוונים ולהצליח לזוז ולהתקדם לכיוונים שונים. יש לחופש הזה, ובעיקר לבחירה להיות עצמאית גם היבט של חוסר יציבות. כל פעם צריך להמציא את עצמי מחדש ולהתפתח. אי אפשר להיות שאננים. אני מרגישה כמובן גם את המחירים של זה בעיקר בחוסר היציבות ובצורך לדאוג לעצמי לעתיד בטח בתקופה כמו היום. היום אני חברה בקהילה של יועצים מעולים שפועלת דרך המכון למנהיגות איכותית, הקהילה הזו מאפשרת לי להיוועץ וגם להתפתח אישית ומקצועית
אני רוצה להבין קצת יותר את החופש הזה שאת מדברת עליו, אח"כ נתייחס לתקופת הנוכחית ולקורונה. מה הכוונה בחופש- את עובדת תחת כללי אתיקה מקצועיים, יש נורמות ומסורות ואת גם בת זוג ואמא. אני מרגישה שחופש מקצועי זו בדידות. אצלך נדמה לי שאני שומעת משהו אחר.
אצלי חופש זה משהו אחר. זו היכולת להחליט מה אני עושה בתוך סיטואציה מורכבת. יש לי שתי דוגמאות. כשהייתי לאחר הלידה של בני השני, אורן בן הזוג שלי, היה צריך לעבור לאילת לשנתיים של תפקיד בצבא. עבורי זו הייתה בשורה לא פשוטה כי ההתלבטות הייתה בין עצירה של התפתחות הקריירה שלי ומעבר יחד אתו ועם שני הילדים הקטנים לאילת לבין גידול של שני ילדים ללא בן זוג שנמצא באופן קבוע בבית. לאחר התלבטויות ומחשבות החלטנו שאנחנו נשאר כמשפחה בצפון ונמשיך את חיינו ואורן יגיע עד כמה שיוכל. בדיעבד אני חושבת שזו הייתה החלטה נהדרת עבורנו. דוגמאות נוספות מתיחסות להזדמניות שהיו ללוות קבוצות או נבחרות ספורט לחו"ל, בכל פעם קיבלתי את ההחלטה האם להענות להזמנה או לא בהתאם לשיקולים וסיטואציות משפחתיות. אני חושבת שאצלי החופש מאפשר לחיות בשלום עם מגוון התפקידים שאני עושה בחיי ועם מגוון הכובעים המשמעותיים לי.
כמו שלכל מנהל ולכל ספורטאי יש את הסגנון הייחודי שלו שעובד עבורו ואי אפשר להדביק לו סגנון אלא לעזור לו להיות המקסימום שלו, ככה גם אני הכי טובה שאני עצמי. הבחירה להיות עצמאית מאפשרת לי את זה.
הזכרת קודם את התקופה הנוכחית, חודשי הקורונה כמאתגרים מקצועית. מה את עושה בימים אלו?
קצב העבודה שלי השתנה והואט והדברים שהייתי עושה באופן אוטומטי מצריכים הרבה יותר מאמץ ומחשבה. זה מצריך ממני הרבה אנרגיה ולא תמיד פשוט אבל גם מאפשר לדייק את המסלול. תקופת הקורונה מעלה שאלות זהותיות בקרב אנשים רבים- ספורטאים ומנהלים נמצאים בתקופה מורכבת.... וגם עבורי זו הזדמנות לבחון האם אני במקומות הנכונים לי, מה אני עוד מסמנת לעצמי קדימה, איזה הזדמנויות יש בתוך המשבר הזה.
אז מה את מאחלת לעצמך להמשך?
הסופר סיריל קונולי אמר משפט שאני מאמינה בו ולומדת אותו כל פעם מחדש: "עדיף לכתוב לעצמך ולהישאר ללא קהל מאשר לכתוב לקהל ולהשאר ללא עצמך". אבל הכי טוב אם אתה יכול למצוא את הקהל שאוהב את מה שאתה כותב. אני מאמינה שככל שתכתבי יותר את עצמך אז גם הקהל יגיע. היכולת להיות מי שאני, להביא את הייחודיות שלי ואת טביעת האצבע שלי, היא הבסיס למנהיגות אותנטית ולהשפעה אפקטיבית לאורך זמן. אני, כמו אחרים, נמצאת עכשיו גם בתהליך בחינה וגילוי עצמי-מקצועי.
מאחלת לך להנות מהדרך, להמשיך בעשיה הרבה והמגוונת עם קולך ודרכך היחודית והאוטנטית
מחשבות שעלו לי (תמי חלמיש אייזנמן) במהלך הכתיבה:
לפני כמה ימים חברה התייעצה איתי לגבי האם להגיש מועמדות לתפקיד ניהול ביחידה בה היא עובדת (המנהלת שלה עוזבת). שאלתי 'מה ההתלבטות' והיא אחת מהתשובות שלה היתה- "אני מכירה את העבודה שלי ועושה אותה טוב, למה ללמוד משהו חדש ולהוסיף אחריות?" הילה לעומת זאת אומרת על עבודתה ש"כל פעם צריך להמציא את עצמי מחדש ולהתפתח. אי אפשר להיות שאננים". רק מניחה זה לצד זה. בשתי התשובות/גישות יש אתגר, ונראה לי שאלו עמדות מעיפות או מרדימות לאורך זמן.
הילה פגשה בצבא משהי וזה גרם לה לבחור מקצוע. גם אני חושבת שבחרתי ללכת לאקדמיה כי היתה לי חברה טובה ששני ההורים שלה עבדו באוניברסיטה- הם היו מתעניינים ומאוד נחמדים. שניהם היו הרבה בבית ולחברה שלי היו את הסנדביצים הכי טעימים. לא לקח לי הרבה זמן במסלול האקדמי לגלות תמונה מורכבת יותר, להבין שראיתי רק חלק מה'תפקיד' של אשת אקדמיה. הילה לעומת זאת, גם כשהיא 'בתוך' המקצוע- נראה שהסיפור והדימוי שלה עליו לא השתנה מהותית, למרות שהיא עצמה השתנתה בתוך המקצוע.
מזכיר לי שפעם אחד מהילדים שלי חזר מחבר וסיפר בעינים בורקות שאמא של החבר מורה ויש לה שנת שבתון, זה שנה שבה היא לא עובדת ומקבלת כסף. באותה הנשימה הוא הוסיף שהיא מכינה שניצלים אמיתיים. נדמה לי שהוא שאל אם אני רוצה להיות מורה.
אוטנטיות. לא חושבת שאני יכולה אחרת. לא תמיד קל.
מה דעתכם? הסיפור של הילה 'מוכר' ומזכיר לך את עצמך? הסיפור מספר את הילה שאת מכירה? מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק.
פוסטים נוספים המספרים את הסיפור המקצועי של אנשים שאוהבים לעבוד אפשר למצוא בבלוג 'עובדים לטובה' - כאן.
הרשמו לרשימת התפוצה. אני שולחת פעם בחודש מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד קצת מחשבות והרהורים.
אפשר למצוא פוסטים דומים בעזרת התגיות:
