מתן רן – התהליך הוא מה שמשנה

מתן רן עובד בימים אלה ביחד עם שותפים על הקמתו של בית ספר מיוחד ושונה - החממה. הוא עוסק בחינוך מגיל צעיר אבל עם הזמן קיבל ביטחון לחשוב שהוא לא יודע כלום על חינוך, ודווקא מהמקום הזה להנחות וללמד. שלושת הילדים של מתן למדו בחינוך ביתי והם חלק מהסיפור המקצועי שלו. אין לו שולחן עבודה, אבל הוא משתדל לשבת בכל יום לעשות מדיטציה.

הי מתן, בוא נתחיל את הסיפור מההתחלה. מה היתה העבודה הראשונה שלך?

העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, במקביל למציל בריכה, הייתה מדריך בוגר של הנעורים בקיבוץ. מה שאומר תכנון והוצאה של טיולים, פעילויות שונות ואפילו פתיחה של מועדון הנוער. בעצם, אולי נכון להתחיל עם העבודה הראשונה שהיינו צריכים לבחור בכיתה ז בקיבוץ - אני בחרתי לעבוד בגן הילדים. כנראה שחינוך והוראה זה מה שתמיד עשיתי ותמיד רציתי לעשות.

וואלה, תמיד רצית להיות מורה. לא נראה לי שזה רצון שמשותף להרבה ילדים, זוכר איך זה התחיל?

אני לא יכול הצביע על נקודה מדוייקת או אירוע, זה אצלי במשפחה. אמא שלי מורה. סבא שלי מורה ומנהל. סבתא מורה. זה 'זורם' אצלנו במשפחה דורות אחורה. אומנם, תפיסות ההוראה והחינוך שונות והשתנו לאורך השנים, אבל זה חשוב ועוזר לי לדעת שזה משפחתי אצלנו. היו לי הרבה שיחות עם סבתא שלי על תנ"ך ושירה והן עיצבו הרבה מהתפיסות שלי, גם ההכרה בכך שאמא שלי היא מחנכת עם רגליים על הקרקע, פרקטית זה משהו שמשפיע ונוכח איתי מקצועית.

אז מדובר ב-'סיפור פשוט' גדלת במשפחה של מורים מחנכים והצטרפת 'למשפחה' גם בהקשר התעסוקתי-מקצועי?

עבדתי בגן ילדים, לימדתי הרבה שיעורים פרטיים ולפסיכומטרי, כתבתי חומרים לאקדמיית קאהן ולתכנית "בר אילן" לנוער מוכשר במתמטיקה אבל ככל שאני עוסק בתחום החינוך ברור לי פחות ופחות מה אני עושה. בהתחלה חשבתי בשחצנות של צעירים שאני יודע משהו על חינוך. בהמשך חשבתי שאני לא יודע כלום על חינוך. היום אני טוען שאין בכלל תחום כזה. זה מילה אמורפית מדי שכוללת בתוכה יותר מדי כדי לשמור על משמעות.

נראה לי שהשאלה המתבקשת, בהקשר של הבלוג הזה, היא 'במה אתה עובד היום'  אבל יש לי הרגשה שזו תהיה שאלה צרה מידי, אז אנסה אחרת - מה את עושה היום מקצועית?

כששואלים אותי מה אני עושה עושה אני אומר - יועץ פדגוגי ומיד מוסיף שזה מורכב. עבדתי הרבה שנים בהרבה מקומות בהם עשיתי, באופן זה או אחר חינוך אבל ללמד בית ספר ממלכתי במשרה מלאה לא דומה לשום דבר אחר.

מורה למה היית? ומה זה בכלל להיות מורה?

משרת ההוראה הראשונה שלי היתה כמורה לכל תחומי המדעים בבית ספר דמוקרטי. חוויה מדהימה. אמרתי למנהלת – יש לי תואר בפיסיקה. כימיה אני יודע. אבל אני לא יודע מה הקשר ביני לבין גיאוגרפיה וביולוגיה... למדתי עם התלמידים והיה מרתק בשבילי. משם עברתי לבית ספר שש שנתי אחר והתחלתי ללמד פיסיקה. לימדתי במשרה מלאה רק חמש שנים, זה מעט מדי.

אז למה עזבת את ההוראה בבית ספר? 

היה שם שילוב של תפיסה מקצועית וענין אישי, בעצם אולי שניהם היו אישיים... הייתי במשבר אמון ודרך מול בית הספר. לא קיבלתי את הדרך החינוכית ואמרתי את זה. למשל, הרגשתי שיש רצון, חזק מידי שלכל התלמידים תהיה בגרות מלאה. זה הביא לזה שרדפנו אחריהם עם מועדי בחינות נוספים, בונוסים ועוד דברים - זה היה לא חינוכי בעיני. הרגשתי שיש תלמידים שהרוויחו את ה-"נכשל" שלהם ביושר. לשלול אותו מהם זה אנטי חינוך. המנהלת אמרה לי: "אתה מורה ומחנך טוב, אבל אם אתה מרגיש ככה אולי אתה צריך לעזוב".

והיה גם הענין של החינוך הביתי של הילדים שלי. ההחלטה לעזוב את בית הספר השתלבה ברצון להיות פעיל יותר בחינוך הביתי של ילדי באותה התקופה. 

חינוך ביתי - מורידה את הכובע. ממש. ונראה שבמקרה שלך הסנדלר לא הולך יחף, והדייג אוהב דגים. אין לי מידע ונתונים אבל אני מהמרת שאין הרבה אנשים המתפרנסים מחינוך שגם לוקחים חלק פעיל בחינוך הביתי של הילדים שלהם. לך זה היה טבעי? 

שלושת הילדים היו בחינוך ביתי מאז שהקטנה נולדה. לימדתי בבית הספר ארבעה ימים בשבוע והייתי איתם שלושה ימים, שניים מהם בסוף השבוע יחד עם מי שהיתה אז אשתי. נהייתה מציאות שבה לא הגיוני לי לקום וללכת כל בוקר לעבודה, לחזור אחר הצהריים, ארבעה ימים בשבוע, ולא לקחת חלק משמעותי יותר במה שאנחנו בונים בבית עם הילדים.

מפתיע, באמת. אני מבינה נכון - הבחירה שלך היתה לעזוב את העבודה ולהיות יותר פעיל בחינוך הילדים?

כן ולא. עזבתי את בית הספר שהיה מסגרת נוקשה מבחינת המחויבות אבל התחלתי ללמד בתוכנית של נוער מוכשר, הצטרפתי למסלול החממו"פ של משרד החינוך כיזם של מרכזי מחקר בית ספריים ובעיקר התחלתי מיד בערי חינוך. ערי חינוך זה מקום עבודה מדהים בעיני. כל יום למדתי דברים חדשים. פגשתי אנשים מדהימים. הדרכתי והנחתי בארץ ובחו"ל בתכנית "How2Mooc" ובעוד פרוייקטים מעניינים. למדתי שם המון, צברתי ביטחון. למדתי שזה שאני לא יודע הרבה זה לאו דווקא חיסרון.

מהאלבום המשפחתי

מה הכוונה שלמדת שזה שאתה לא יודע הוא לא חיסרון? אני אולי יכולה להבין את הרעיון הזה במערכות יחסים אבל במקום עבודה? 

מסכים שהמשפט הזה צריך הסבר. אני מגיע עם ניסיון, ביטחון, תואר שני... אז אני במצב בו אני בטוח מספיק כדי לבוא לגלות דברים ביחד עם הלומדים שלי – בין אם הם מורים או תלמידים. לפעמים למורים שאני עובד איתם קשה עם זה. הם רוצים כלים, תשובות.

יש למורה המון המון גמישות ואפשרויות. לא צריך לבקש אישור על כל דבר. צריך לעשות מה שנכון. בדרך כלל זה יתקבל בהערכה. לפעמים התעלמות. לעיתים נדירות נזיפות. אבל זהו. זו הכיתה שלך ותעשה בה מה שנראה לך נכון. כשהייתי מורה בחטיבה נכנסתי פעם לכיתה ואמרתי: "איך אתם יכלים ללמוד? כל העיתונים מלאים בכתבות על אונס קבוצתי". הם הסתכלו עלי. שאלו "אז מה אתה רוצה שנעשה"? דיברנו על חברה, מגדר, לחץ קבוצתי, תרבות אונס. משמעויות, השלכות. היה ויכוח בין הבנים לבנות. הביאו בריסטולים, יצאו להפגין. אז פספסנו שעה וחצי של קינמטיקה. זה יותר חשוב. אני משוכנע שהחומר לא משנה - הוא שרירותי. התהליך משנה.

אתה מתאר מקום עבודה מדהים גם מבחינת האפשרויות שהוא מזמן, הגיוון והמקום להתפתחות מקצועית ואישית, ויחד עם זאת אתה מדבר עליו בלשון עבר. עזבת?

סביב סבב הבחירות השלישי לא היה ביטחון תעסוקתי בארגון והציעו לי להמשיך שם עם אי הוודאות. זה לא מתאים לאופי שלי ולא למצב של אבא גרוש לשלושה. החלטתי לעזוב ולצאת לדרך עצמאית. לתחושתי זה נעשה בכבוד הדדי ועם ברכת הדרך. התקשרתי ליעקב [הכט] ואמרתי לו "את החלומות שלי מותר לחלום בעולם שאתה יצרת". אני מאמין בזה ומודה לו על כך. עכשיו אני יותר קרוב לליבה שלי.

להיות קרוב לליבה נשמע לי גם חלום וגם אמורפי, אתה יכול לספר מה אתה עושה היום?

עזבתי את "ערי חינוך" והתחלתי דרך עצמאית. אנחנו קבוצה של שישה שותפים המקימים ביחד בית ספר מסוג אחר ושונה. בית ספר ללא מקצועות וללא מורים. מנטורים שעוברים עם התלמידים של גילוי חוזקות ותחומי עניין, למידה ויצירה. תהליך יזמי. הפרויקט כולו נקרא "החממה" או בשמו המלא "החממה – מרכז להתפתחות אישית ויזמות מקיימת". במקביל אני מייעץ לארגונים ונמצא במגעים עם גופים שונים סביב SEL ותכניות שכוללות אספקטים שונים של האדם מעבר לעיוני ולאקדמי.

בהצלחה! אבל אם להיות כנה, לא נשמע לי שמדובר בשינוי מרחיק לכת עבורך מבחינה מקצועית. יש חידוש? אתה מחפש חידוש?

אני חושב שאם לא היו שומטים מתחתי את הביטחון הייתי ממשיך באותה העבודה. היא היתה מעניינת. עד כה תמיד הייתי שכיר ואני רואה יתרון בלהוציא את היוזמות שלי לפועל כשכיר. אני רוצה לעבוד ולקבל משכורת, לא להתעסק ולא לדאוג לצד הכלכלי. זו לא החוזקה שלי. אבל אני רוצה גם חופש פעולה כמעט מוחלט. עוד לא מצאתי את המינון המדוייק והמקום המושלם לזה אבל אני אגיע לשם. ויש עוד משהו, מהרגע שעזבתי את המשרה המלאה שלי כמורה, שעון חול של "ניתוק מהשטח" התחיל לתקתק מבחינתי - אני מרגיש שצריך לחזור ולאתחל את המנגנון.

יש משהו שאתה רוצה להגיד למתן של לפני 10 שנים? לאחל למתן של עוד עשור?

אין לי משהו להגיד לעצמי של העבר או העתיד. יכול להיות מעניין קצת להסתכל בשקט.

מחשבות והרהורים תוך כדי כתיבה והיכרות עם הסיפור המקצועי של מתן:

• אי ודאות במקום עבודה. נראה כי מתן מעדיף את אי הודאות שהוא יוצר מאשר את אי הודאות של הארגון. מזדהה מאוד. אני מוכנה לעשות די הרבה כדי להרגיש בעלות על העשיה והמרחב שלי,. אני יודעת שלפעמים זה נראה פאטתי (אם הייתם יודעים כמה התנגדויות היו לי לקבל את העובדה שיש מגפה עולמית.....) ועדין ה(אשליה) שיש לי שליטה ויש לי אפשרויות לעשות ולהשפיע- מרגיעה אותי מאוד.
• בהרצאה/שיחה שקימתי עם מנהלי בתי ספר על מה אפשר להרוויח וממה יש להיזהר כשמסתכלים על ה'דשא של השכן'  עלה הפער בין 'ידע' כמניע ומאפשר עשיה לעומת 'מיומנויות'. בבית הספר החדש שמתן מקים עם שותפיו יהיו מנטורים שיעבדו עם התלמידים על גילוי חוזקות ותחומי עניין. מקוה שיהיו מנטורים כאלו גם למורים ולמנהלים, בכלל כדאי להיות ליד אנשים שעוזרים להוציא את החוזקות שלנו לאור ונותנים לנו 'מקום' בעולם. 
• בשאלון שאני שולחת לכל מי שסיפורו מופעי בבלוג יש מספר שאלות שמכוונות לקשרים בין המקצועי לאישי, אבל ברוב הפוסטים שכתבתי עד עכשיו הקשרים האלה כמעט ולא היו נוכחים (בסיפור של נטע שפירא כתבתי/שאלתי על זה). לעומת זאת, בסיפור של מתן הסיפור האישי והמקצועי שזורים זה בזה לאורך כל הדרך. אני תוהה האם העובדה שמתן גבר מקלה עליו 'לקשור' בין הבחירות המקצועיות ובין המחויבויות והרצונות המשפחתיים שלו? האם לי קל יותר לתת מקום לקשרים אלו בסיפור של מתן? והאם זה קשור אצלי למגדר שלו? מתן אומר שעשה שינוי מקצועי כדי לקחת חלק משמעותי יותר במה שהם בנו בבית עם הילדים. קצת מתביישת בעצמי שב 2020, עם בן זוג שנמצא פיזית בבית יותר זמן ממני, אני מתפלאת ומופתעת לשמוע זאת מגבר. אין ספק שיש לי עוד דרך...
• מתן עזב מקום עבודה למרות שטוב לו בו מאוד והוא עוד לא מרגיש שמומשו בו כל האפשרויות. זה מרשים אותי מאוד. מרגישה שלעשות שינוי ממקום של 'שקט' נוגד את ה'טבע' האנושי (שלי לפחות). נראה לי שכדאי שאתרגל יותר מדיטציה....המחשבה הזו מהדהדת לי את השיחה עם סאלי תדמור בה היא מציגה את עמדתה ונסיונה לגבי מימוש חלומות- עבודה והתמדה עד שפתאום זה קורה.  

"אין לי שולחן עבודה. הפסלון הזה עומד על מדף הספרים שלי. אני משתדל לתרגל מדיטציה מדי יום ומוצא הרבה שיעורים מעניינים ומצמיחים בבודהיזם"

מה דעתכם על הסיפור המקצועי של מתן? הזכיר לך 'משהו' בעצמך?

מוזמנים להגיב פה או בפייסבוק.

הרשמו לרשימת התפוצה ואשלח, אחת לחודש, מייל עם עוד מחשבות וריכוז הפוסטים; ואם אתם עובדים למעלה מ-20 שנה ואומרים בקול שאתם אוהבים את העבודה שלכם- כתבו לי ואשמח לספר את הסיפור המקצועי שלכם.