אילנה בוכהולץ – "המורה, עכשיו הבנתי"

אילנה בוכהולץ מורה 34 שנים. ניחשתי או שאולי מדויק יותר לומר שקיוויתי שהסיפור המקצועי שלה יהיה מעניין כשאתקרב אליו. מרחוק נראה כי אילנה עושה כמעט את אותו הדבר לאורך השנים אבל היא מעידה על עצמה שהיא לומדת, מתפתחת ומכינה כל יום שיעורים. אצלי זה מעורר קנאה, הרבה שאלות והרגשה שיש לי מה ללמוד. הגעתי למורה נהדרת.  

שלום אילנה, אז מה את עושה בעבודה?

אני מורה. כששואלים אותי "מה את עושה" אני עונה "מורה לביולוגיה", אבל אם שואלים אותי מה חשוב לי מבחינה מקצועית אני מוצאת את עצמי קודם כל באזורים של חינוך ורק אחר כך בביולוגיה. אני עובדת כדי שתלמידים יאהבו ללמוד וידעו שזה כיף.

אין לי כרטיס ביקור, וגם לא חתימה במייל ואם היה לי הייתי מתלבטת ובסוף מחליטה לכתוב מחנכת ומורה לביולוגיה, ואולי מוסיפה גם את שם בית הספר התיכון המסורתי כי זה הבית שלי.

את משתמשת במילים לחנך ולאהוב (וכמובן שגם לדעת) כשאת מתארת את העבודה שלך כמורה, מתי את עושה את זה? אנחנו נמצאים עכשיו בשלהי תקופת הקורונה, כולם נכנסו ל-'צלחת' של המורים ולהרגלי העבודה שלהם, איך נראה יום עבודה שלך? 

אני קמה מוקדם ומגיעה מוקדם לבית הספר. אומרת שלום לשומר. מורידה כסאות בחדר מורים, משכפלת דפים לשיעורים. מדברת עם חברות בענייני עבודה או נושאים אחרים. מחפשת מחנכת של כיתה אחרת כדי לשתף או לשאול על אירוע זה או אחר. נכנסת לכיתה עם חיוך. מלמדת. מלמדת עוד שעה. שעה פנויה. שיחה עם תלמיד. יוצאת לשמירה בהפסקה. רצה לשיעור הבא. ולשיעור הבא. שותה קפה. ממשיכה ללמד, בדרך כלל, עד 16:00.  

גמורה, אין כח לזוז. אוספת את עצמי. מגיעה הביתה. לפעמים הנכדים באים. אוכלת עם אילן. מכינה שיעורים למחר – תמיד. גם היום אחרי כל השנים. אולי גם בודקת משהו. לפעמים השתלמות. לפעמים אסיפות מורים או הורים.  

אינטנסיבי ומעייף מאוד. אני מופתעת שבתיאור שלך זה לא נהיה קל או רוטיני עם השנים. בתחומים אחרים אנשים מעידים על עצמם שתוך שנה הם 'למדו את המקצוע' והם מרגישים בטוחים בעשייה היום-יומית שלהם ומהמקום הבטוח (יחסית) הזה הם מתפתחים ומתקדמים. אצלך מרגיש לי שזה אחרת, נכון?

אני כל הזמן מרגישה בתהליך של למידה. לא מרגישה ותיקה ויודעת. תמיד לחוצה. תמיד לא מספיקה. תמיד עייפה. וגם מרגישה שייכת. מרגישה טוב. יש לי 'מקום', מרגישה שעבודתי מוערכת וכי אני מחדשת לתלמידים ולי. למרות הוותק המקצועי, אני עדיין מקווה למצוא בתוכי את היכולת לא להיכנס לבלגן מכל שיחה לא נעימה עם הורה או ילד.

אני מהרהרת בפרישה בשנים הקרובות. מידי פעם אני מוצאת את עצמי חושבת על 'למה בעצם אני קמה מוקדם וישנה מאוחר ועמוסה ולא מספיקה כל הזמן...' ויחד עם המחשבות האלה אני יודעת שכשאני נכנסת לבית הספר אני מחייכת. מחייכת באמת.

את יכולה לשים את האצבע מה גורם לחיוך ולהרגשה הטובה בבית הספר? במקומות עבודה אחרים פעמים רבות מיחסים הרגשה הטובה לביטחון המתקבל מסביבה חברתית מוכרת, אבל בבית הספר האנשים שאיתם את מבלה את מירב הזמן, התלמידים, מתחלפים כל שנה.

אני אוהבת את התחושה שאני משמעותית ואני מקבלת אותה בעבודה. אני מרגישה שאני משפיעה על הרבה אנשים. אני חושבת שהתלמידים לומדים ממני גם תוכן מעניין וחשוב, גם את אהבת הלימוד וגם דרך ארץ. בדרך ארץ אני מתכוונת לדרכים בהם בני אדם מתנהלים בעולם. בתור מורה את לא תמיד מקבלת פידבק על כך שאת משמעותית במיידי אבל אני כבר יודעת שלפעמים תלמיד מתקשר אחרי שנים להגיד תודה וזה מפצה על הרבה תסכול ועבודה קשה.  

התיאור שלך מזכיר לי גילוי שהיה לי לפני כמה שנים – שמתי לב שמקובל לקטר על מערכת החינוך, אבל על בית הספר והמורים של הילדים הפרטיים שלנו הדעה חיובית ברוב המקרים. יש פער בין הדימוי שלנו על המערכת ובין המציאות הפרטית שלנו. אני חושבת שבדימוי הציבורי מורה נתפס כאחד מהמקצועות החשובים, המשמעותיים והקשים. את מרגישה שזה מתאר את העבודה שלך? 

הקושי העיקרי שלי מתנהל סביב הנושא של משמעת. הקושי הזה מפרנס הרבה מהטראומות שלי והוא מלווה ונוכח בדרך בה אני מתנהלת בבית הספר ובכיתה. חוץ מהעניין של משמעת יש הרבה אתגרים שאני מאוד אוהבת והם הדברים שמשמחים אותי בעבודה. אני אוהבת את האתגר של לימוד נושא חדש, את האתגר בלמצוא דרך להסביר דברים לתלמידים. אני אוהבת שאומרים לי "המורה, עכשיו הבנתי".

נדמה לי שאני מצליחה להבין מה גורם לך להישאר במקצוע ולהרגיש בתהליך למידה מתמיד לאורך השנים. את זוכרת מה הביא אותך לבחירה מלכתחילה? אפשר להצביע על נקודת ציון בה בחרת להיות מורה?

כילדה תמיד שיחקתי במורה אבל החלטתי להיות מורה בכיתה י"א. אהבתי מאוד ביולוגיה הודות למורה נפלאה שלימדה אותי בכיתה ט', אבל אז בכיתה י"א הרגשתי שאנחנו התלמידים לא חשובים למורה לביולוגיה - החלטתי שאני אהיה מורה שאכפת לה.

מעניין, הרגשת שהמורה בכיתה י"א הרסה את החוויה של המורה מכיתה ט' והחלטת לשנות ולהשפיע על המציאות עבור מקצוע הביולוגיה ועבור תלמידים רבים - בחרת ונישארת. תגידי, אחרי 34 שנים באותו המקצוע אפשר להפריד בין אילנה ובין אילנה המורה? את מחפשת הפרדה שכזו?

הרבה מאוד מהדברים שאני עושה אני רואה בראי של איך זה יעשיר את ההוראה, 'מה אפשר להביא לתלמידים', או 'כמה חבל שאי אפשר להביא לתלמידים'. בשלב מסויים הייתי אומרת להורים – יש לי ילדים בגיל של ילדכם. היום אני מספרת על הנכדים שהם בגיל התלמידים. כשאני קונה דברים לנכדים הרבה פעמים אני בוחרת על פי השיקול של האם אוכל להראות גם לתלמידים. הילדים שאני מלמדת הם חלק ממשפחתי ואני מספרת על המשפחה בכיתה. הילדים בכיתה יודעים שבשולחן שבת בבית שיש סבב ואני מספרת לפעמים על הברקה של תלמיד או כיתה. ועדיין הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם אני משמעותית להם.

תוך כדי היכרות וכתיבה חשבתי:

• להיות משמעותי. הפוסט הזה מתפרסם אחרי קרוב לחודשיים שהביטוי 'עובד חיוני' נכנס ללקסיקון שלנו בגלל וירוס הקורונה והגבלות הממשלה למען התמודדות עם הנגיף מחד ותפקוד המשק מאידך. אני עובדת בארגון בו לצערי, כמו שאר עובדי המדינה, רוב העובדים נמצאים ב-'חופשת קורונה'. אני מוטרדת מאוד מהאופן בו ה-'חיוניות' הזו תשפיע על עובדים ומקומות עבודה, איך מקום עבודה שלא 'יצר ערך' בתקופה זו ישיב לעצמו את מקומו? איך עובדים יחזירו לעצמם את הבעלות על העשייה שלהם כשהיא נלקחה ו/או נעצרה? בסיפור המקצועי של אילנה אולי יש קצה חוט מרגיע, הרצון והחיפוש אחר המשמעות וההשפעה בעבודה הם חלק ממנגנון פנימי אישי. הגדרות חיצוניות וזמניות, כמו שנכפו עלינו בתקופה זו, לא ישנו כל כך בקלות את מנגנון הפעולה שלנו.
• ההתפתחות המקצועית. בראש השנה אני משתדלת לשאול את עצמי במה אני רוצה להתפתח, להתקדם, לגדול השנה (גם) בתחום המקצועי. בעבודה על הסיפור המקצועי של אילנה שמתי לב שהציפייה שלי מעצמי היא שהתשובה לשאלת ההתפתחות שלי תהיה משהו חדש שאעשה, משהו חדש שאלמד, שאקח על העצמי (בסוף 2019 כתבתי פוסט בפייסבוק בו שיתפתי ב-19 דברים חדשים שעשיתי). מהסיפור המקצועי של אילנה עולה מאוד חזק שלמידה והתפתחות לא מחייבים שינוי ו/או תוספת בעשייה, לפעמים אלה דברים אחרים שממלאים ומעמיקים מקצועית.
• האם יש או אין זהות בין האני האישי והאני המקצועי? האם אפשר לשלוט ב-'רמת' הזהות הזו? ומה זה משרת... מרגישה שנפתח פה פתח...

יומן הציונים בו אילנה רושמת בעט נוכחות, מה היא לימדה וציונים של תלמידים.  לפעמים היא חושבת שהיומן הזה הוא כלי הנשק שלה

מוזמנים להרשם לבלוג ואשלח, אחת לחודש, מייל עם ריכוז הפוסטים ועוד; ואם אתם עובדים למעלה מ-20 שנה ואומרים בקול שאתם אוהבים את העבודה שלכם מוזמנים לספר את סיפור הדרך המקצועי שלכם.