רחל ארליך – עצמאית בתוך מערכת

רחל ארליך הבטיחה לעצמה שלעולם לא תהיה מורה. לפני כמה שבועות היא שלחה אלי את ההודעה "אשמח לספר על הדרך המקצועית שלי מ"בחיים לא אהיה מורה" לשנתי ה 23 במערכת החינוך, ומכיתות המב"ר לאגף למחוננים ולמצטיינים". הבלוג הזה נכתב מתוך ההנחה שלכל אדם שמתמיד ואוהב את עבודתו יש סיפור מקצועי מעניין שמזמין לבחינה וחשיבה עצמית, אבל היה לי ברור שעם פתיחה שכזו הסיפור המקצועי יהיה מרובה בבחירות והחלטות ויזמן לקורא (ולכותבת) הרבה ענין. רחל שואבת אינסוף רעיונות והשראה מאחרים, אבל אף פעם לא משתמשת בהם כפי שהם. 

הי רחל,  את 23 שנים במערכת החינוך במגוון של תפקידים, מה את עושה היום? בעצם אולי עדיף לשאול מה הגדרת התפקיד שלך?

אני עובדת במשרד החינוך ובחתימת המייל של העבודה כתוב לי מדריכה מרכזת, מתכללת מחוז מרכז, ובחתימת המייל הפרטי כתוב לי  בלוג – "אירועים מחוננים".

מתכללת?? הפועל הזה חשוד בעיני...ואצלך זו הגדרת תפקיד. מה עושה מתכללת מחוזית ועוד בהקשר של מחוננים? 

מסכימה ומבינה את החשד. הרבה פעמים זה מכסה על כך שאחרים יעבדו והוא יתכלל [רחל כתבה על המילה מתכלל ועבודת המתכלל בבלוג שלה אירועים מחוננים]. אבל עבורי מתכללת זו מי שממונה על התמונה הכללית. זו שמסתכלת על הסיטואציה/בעיה/אתגר/צורך ואז מתחילה לעבוד. אני משתמשת בדימוי של צלחת ספגטי. התפקיד שלי הוא להתיר קשרים, להתגמש ולהתמתח, לחפש מקום מתאים יותר או להסתדר במקום הנוכחי; להיפגש עם מי שצריך ולהיפרד כשזה לא, לנהל מגעים עם המזלג, הכף והסיר, ולפעמים עם הסועדים או עם השף… בקיצור, כל מה שהופך את הצלחת למוצלחת.

הצלחות שלי כוללות את כל מסגרות המחוננים במחוז מרכז: מרכזי העשרה למחוננים ולמצטיינים ומסלולי כיתות למחוננים, וכן תוכניות ארציות במחוז; וברקע נמצאת הנהלת מחוז מרכז, וכמובן – רשויות, שיש בהן מסגרות למחוננים או שרוצות שיהיו להן כאלה.

 הרבה זירות והרבה שותפים. איך את נעה ביניהן? 

לפני התפקיד הזה הייתי בתפקיד הדרכה במטה והתפקיד הזה היה מעבר לשטח (מרכזי מחוננים ובתי ספר במחוז) והיכרות ושת"פ עם הפיקוח המחוזי, אלו דברים שלא הכרתי קודם. קיבלתי את התפקיד בגלל האתגר, והשינוי המשמעותי מבחינתי היה באמת המעבר אל השטח. יחד עם המעבר לשטח הגיעה גם הפוליטיקה. פעם אחד מהילדים שאל אותי -  "עזבת את ההוראה ועברת לפוליטיקה?" – שאלה מטרידה. אני חושבת עליה שוב ושוב. האם זה תפקיד שיש בו פוליטיקה? גם. האם זה עיקרו? מתלבטת. האם אני רוצה לעשות זאת גם כשאהיה גדולה? שאלה.

אני מבינה שבחינה והתלבטות לגבי ה'מקום' שלך הם חלק מהדרך שלך לנוע בעולם המקצועי. בהודעה ששלחת לי לפני כמה שבועות כתבת שתשמחי לספר על הדרך המקצועית שעברת מ"בחיים לא אהיה מורה" לכך שאת כבר 23 שנים במערכת החינוך. אני יודעת, וכל פעם מופתעת, שיש אנשים שידעו מגיל צעיר מאוד מה הם יעשו כשיהיו גדולים והם אכן מממשים רצון זה [למשל, אילנה בוכהולץ]. התהליך ההפוך נראה לי דורש הרבה בחינה עצמית ואומץ. אז, מה הביא אותך להוראה? 

כילדה לא ידעתי מה אהיה כשאהיה גדולה. כלומר, ידעתי שאהיה מדענית, או סופרת. ואולי גם וגם. וידעתי בוודאות מה לא אהיה: לא אהיה מורה. התחלתי ללמוד רוקחות. לימודי הרוקחות היו שבר עצום. לא ידעתי ללמוד, בוודאי שלא ידעתי ללמוד באקדמיה. באותה שנה הכרתי את מי שנהיה לבעלי והוא זה שדחף אותי לעזוב את הרוקחות ולעבור החינוך. בדיעבד, זו היתה אחת ההחלטות הטובות בחיי.

מפתיע. אני יכולה להבין לעזוב משהו שאת לא טובה בו, משהו מתסכל אבל למה לחינוך? היה לך חשוב להתמודד עם הקושי שבלימודים, זה היה אמור להיות סוג של 'תיקון'? למה?

 שאלה טובה. נדמה לי שאת שואלת למה בכלל חינוך? אין לי תשובה ברורה. אולי כי זה משהו שפלירטטתי איתו בשירות הלאומי -הייתי מדריכה באולפנא, והרגשתי שאני לא מספיק טובה בו אבל הוא משך אותי בכל זאת. מין משחק באש. זה היה אתגר, וזה ליווה את הבחירה בלימודי הסטוריה - גם הם לא היו "כוס התה" שלי בתיכון. ההרגשה היתה - אם זה לא מה שתמיד ידעתי שאעשה, אז זה יהיה משהו אחר לגמרי. 

עברתי ללמוד במכון כרם בירושלים. זה היה בזמנו המקום הכי תובעני ללימודי הוראה, ונראה לי שמה שהכי קסם והתאים לי היתה תפיסת העולם שלהם. התפיסה היתה שלא יכול להיות שמורה יכיר רק את תחום הדעת אותו הוא מלמד ונדרשנו הרבה לימודים מעבר לתחום הדעת – היום אני חושבת שזה ענה על הנטיה שלי לרב תחומיות. בפועל, אני יודעת שזה בנה ועיצב את הוראה שלי.

את יודעת שהמחקר מראה שאין הרבה קשר אולי עדיף לומר- שיש לחזק את הקשר, בין תהליך ההכשרה לפרקטיקת ההוראה, ואת לעומת זאת יותר מ 20 שנה אחרי מקשרת בין ההכשרה שלך להוראה בין ה'מורה שאת'. דבר ראשון- וואו ואני קצת מקנאה במורים שלך בהכשרה, דבר שני- תסבירי בבקשה.  

 הדרישות שלי גבוהות. מהתלמידים, וגם מהמורים. הלימודים שם, וגם במקומות אחרים שבחרתי ללמוד בהם אחר כך היו תמיד רציניים, דרשו ממני להבין ולחקור. לחקור באמת. אני לא יכולה לשמוע את האמירה "התלמידים יחקרו על", לא יכולה לשאת כשמורים מתארים פעילות של חיפוש והעתק מויקיפדיה כ"חקר".

 סיימת את הלימודים התחלת ללמד, איך היה? מה פגשת בבתי הספר?  

בית ספר עבורי זו סביבה מצמיחה. היו לי מנהלים שהשקיעו ובנו אותי. לא את עצמם דרכי, אלא ממש אותי. עזרו לי להתנסות בתפקידים שונים, לבדוק מה מתאים לי, איפה אני מצליחה להרחיב את גבולותי ואת גבולות העבודה. לאורך השנים הייתי:מורה להיסטוריה, רכזת חברתית, אחראית על הספריה בבית הספר, מחנכת, רכזת לקויות למידה ומב"ר, חברה בועדת ההיגוי להרמת מסלול לתלמידות מחוננות בתוך בית הספר, ובטח עוד תפקידים.

באמת עושר גדול של תפקידים בתוך בית הספר. איך זה קורה? אני שואלת כי אני חושבת שזה יותר קל לאדם ובטח שלמערכת להשאיר משהו טוב במקום שלו; מה לדעתך הביא לכך שהרחבת כל כך את העשיה וההתנסות שלך בתוך אותה מערכת?

גדלתי בבית של עצמאי. משהו באופיי ובחשיבה שלי מאד עצמאי. אבל לא הייתי עצמאית מעולם. אבל, וזה אבל חשוב: תמיד הייתי עצמאית בתוך המערכת. אף פעם לא הרגשתי ש"לא נותנים לי לעשות מה שאני רוצה". אולי זה כי פשוט לקחתי. יש לזה מחיר, אני מכירה אותו, ומודה בכל יום על כך שיש לי את האפשרות, אם לא טוב לי, לקום וללכת. זוכרת שמורה אמרה לי שמנהלת שינתה לה את הציונים השנתיים של הכיתה שלה לקראת בגרות. הייתי מורה צעירה, ואמרתי לה – ביום שיעשו לי כזה דבר הוא היום האחרון לעבודתי במוסד הזה. היא צחקה וטענה שאני תמימה. אני ידעתי שלא: זו לא תמימות, זו עצמאות.

אף פעם לא לקחתי שיעור של מורים אחרים והשתמשתי בו כמו שהוא. לא כי הם לא היו טובים, אלא כי אני לא יודעת לעשות את זה. אני צריכה שזה יהיה שלי. שואבת אינסוף רעיונות והשראה משיעורים של אחרים; אבל אף פעם לא אשתמש בהם כפי שהם.

בסופו של דבר לימדת בבית הספר במסלול/כיתת מחוננות והתמקצעת בנושא מחוננים ועברת לעבוד בו. איך זה קרה? למה דווקא בתחום הזה? 

הרמתי כפפה שנזרקה אלי: לימדתי במסלול המחוננות בבית הספר ולכן למדתי קורס התמקצעות בהוראת מחוננים ומצטיינים. לקראת תום הקורס שמעתי שבאגף למחוננים מחפשים מדריכה לתוכנית אמירים. פניתי, שמעתי ואמרתי – יאללה. ההזדמנות קסמה לי: חשבתי שהדרכת מורים תהווה גיוון מעניין להוראה, ושתתרום להתפתחות המקצועית שלי. זה היה נכון: היה לי מעניין כמדריכה, גם המפגשים עם מורים היו מרתקים, וכמובן הייתי צריכה להתפתח בעצמי ואולי גם לסגור מעגל.

הגעתי לכיתה א קטנה פיזית אבל קוראת וכותבת. מה שזכור לי מהחודשים הראשונים הוא המשפט "תורידי את האצבע, אנחנו יודעים שאת יודעת". בכתה ד התחלתי ללמוד בתוכנית למחוננים – יום בשבוע, אחה"צ. עד היום אני זוכרת שלמדנו על הטחב. זוכרת את חוויית השימוש במיקרוסקופ, את החידות המתימטיות שניסיתי לפצח. השמש זרחה. בשנה שלאחר מכן לא התקיימו החוגים, או שאנחנו לא השתתפנו בהם – אין לי מושג מדוע; רק יודעת שהשמש כבתה.

את באמצע הדרך המקצועית שלך, ברור שיש עוד דרך רבה לפניך. יש משהו שלמדת עליך בהקשר המקצועי שהיה כדאי ללמוד קודם? דברים שאת מקוה לזכור בעתיד?

דבר ראשון אני לא יכולה לעשות משהו בשליש או חצי משרה, ולא יכולה לעבוד בשני מקומות יחד. איפה שאני נמצאת – אני דומיננטית וטוטאלית. לא נכון לי, ולא נכון למקום העבודה, שאעבוד בחלקיות משרה. זה מתסכל אותי. מאז שהילדים שלי גדולים לפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי בשביל להבין אם אני עכשיו בבית או בעבודה.

דבר שני אני אוהבת לעבוד בסביבה של אנשים חכמים, חושבים, מקוריים, יצירתיים. אנשים שאני לא יודעת מה יגידו על, מה יחשבו על. עובדת בשנים האחרונות בסביבה מגוונת, ומאז שאני מדריכה אני פוגשת את כל החברה הישראלית. היציאה מתוך "בועת" החמ"ד לעבודה עם החינוך הממלכתי ולמפגשים עם המגזר הערבי והדרוזי פתחו לי דלת לעולם. כיף גדול.

ועוד משהו , הבנתי שאני לא טובה בהובלה של צוותים שעובדים אתי כבר שנים רבות. אני טובה יותר בהובלה של צוותים שחדשים לי.

מחשבות והרהורים תוך כדי כתיבה והיכרות עם הסיפור המקצועי של רחל:

• הרבה מהסיפורים המקצועיים בבלוג הם של אנשי חינוך במובן הרחב (נטע, אילנה, מיה, מתן). לא מאוד מפתיע לנוכח העובדה שגם אני מהתחום. אבל, השונות והדרך היחודית בה כל אחד מהאנשים הלך/סלל לאורך השנים מפתיעה אותי. אני מנסה לחשוב למה זה מפתיע אותי ומבינה שאני (עדין) מאמינה שישנם מאפיינים משותפים אצל אנשים החולקים את אותו תחום מקצועי ואני עדין מופתעת כשאני מגלה שאין זה מחויב המציאות. אנשים שונים מגיעים ל'אזורים' דומים מקצועית מסיבות ודרכים שונות. לדעתי זה משחרר ומאפשר גם כשנכנסים לתחום וגם כשרוצים לעשות בו 'התרחבות' או שינוי מקצועי.
• בחודש הבא אעביר סדנא לאחיות העובדות כולן באותה מחלקה בבית חולים, אנסה לגלות איתן מרכיבים מסיפור שלהן והכוחות איתן הן פועלות. מענין מה יקרה בקבוצה כשיתברר שלמרות שכולם נמצאים באותו המקום הדרך לשם ואופני העבודה שונים. זו תהיה התנסות מענינת בקבוצה.
• עצמאית בתוך מערכת. רחל מאירה שלהיות עצמאית זו חוויה פנימית שחזקה יותר מההגדרה הפורמאלית התעסוקתית. נראה לי שאני מסכימה איתה. חושבת שהמציאות בדרך כלל מורכבת יותר.
• רחל מעידה על עצמה "שהבית והעבודה מתערבבים לי. מאז שהילדים שלי מספיק גדולים אני צריכה לפעמים לצבוט את עצמי בשביל להבין אם אני עכשיו בבית או בעבודה". אני חושבת הרבה על הנושא של הפרדה וגבולות בין מה שנקרא עבודה למה שנקרא בית. רוב הזמן אני חושבת שזה מלאכותי לרצות ולנסות לעשות הפרדות שכאלו, לפעמים אני מתבאסת מזה שאין לי גבולות ברורים, ולפעמים אני מרגישה שזה מעיד על 'אדם שלם'. בקיצור- דורש עוד ברור.  

"כמתכללת אני מתבוננת במציאות, מפזרת לחלקים ואז עוזרת בהרכבה מחודשת זה מה שאני עושה בעבודה, ולפעמים – על לוח ההשראה"

מוזמנים להגיב פה או בפייסבוק.

הרשמו לרשימת התפוצה של הבלוג עובדים לטובה ואשלח, אחת לחודש, מייל עם עוד מחשבות וריכוז הפוסטים; ואם אתם עובדים למעלה מ-20 שנה ואומרים בקול שאתם אוהבים לעבוד בואו לספר את הסיפור המקצועי שלכם.